אחרי 14 שירים, אני מבין שמרסדס בנד אינה מעוניינת בזהות אחידה. ההרכב סובל מסכיזופרניה. הדברים אינם נאמרים דווקא בקונטקסט שלילי, כי בפיצול הזהויות הזה, של גל תורן (הכותב הראשי) ושות' נמצא קטעים טובים וטובים מאוד, לעיתים פשוטים, לעיתים מורכבים, למעשה קשת גוונים שנעה בין פופ פסיכודלי למטאל אגרסיבי גרובי. השפעות מביטלס ועד לד זפלין, מוסיקה לירית והרמונית.
הדיסק מתחיל במשפט כזה: "ואני אמצא מסתור בתוך הלב שלך/ כאשר אשוט על פני נהר עמוק". יפה. תנסו להתביית על הדימיון הזה. אם אנטיתזה לרוק – זוהי האוברטורה. תזמור מיתרים. קולות הרמוניים. יופי. מממשיכים ככה? אבל ה"פטה מורגנה", שיר שני, היא הקונטרסט. כבד סטייל Whole Lotta Love של זפלין. שיר מלא יצרים מיניים. דמיונו המדברי הקודח של תורן. ההמשך יראה כי כל האלבום הזה נעשה כמו מתוך חזון תעתועים.
"וודו" מתחיל ים-תיכוני חפלאי ומחליף צבעים. קול נשי מבשר לנו "אני הבת של השטן" ואז עוזבים את החאפלה ועוברים להיכל ה-Death Metal, וחוזר חלילה. אפילו קברטי קליל באחד הקטעים. נוטף סקס פרוע, ואין אלא לשאול: האם מרסדס באמת מתכוונת ברצינות? ("הבת של השטן?!)
האם זוהי אותה בת שטן שחוזרת בפלצט של "שרק יתנו לי איתך לשכב לישון/ האמת תצא לאור/ אני ואת עם הכינור/ רוקדים ביחד עד אור הבוקר". לפחות מוסיקלית, תשכחו מכל מה ששמעתם: אנחנו בפרק הבי-ג'יז, סטרדיי נייט פיבר בגוון פאנקי. (השיר "מה פתאום"). חותמו של יוסי פיין?
את "מיכלי" קחו למכונית. קצב מתאים. סיפור ביזארי שבו מככבת "מיכלי שמדליקה את כל הכפר" שיר שמטפס לשיאי רוק גיטרות דרמטים תזזיתיים, מסוג מציתי מופעים.
קונטרסט חד הוא סיפורה של סופי שרצתה להיות (בין השאר) זמרת, "אינה נרדמת כבר חצי שנה בלילה". השיר מוגש בקול נעבעכי בעיבוד קלידים א-לה ביטלס. וגם צלילים הרמוניים ועיבוד מיתרים  סהרורי יפהפה בסיום. לטעמי  – השיר של הדיסק. האם זו "מרסדס בנד"? כאן חוזרים לשאלת הזהות. אבל מה איכפת הזהות, כשיש שיר מצוין.
אגב, הזהות הסגנוונית – במסגרת ההזדהות עם נשים "אומללה" היא ההיפך המהופך – שיר מטאל רווי דציבלים. "די" מושר בשם הגברים הסובלים ביחסים עם נשים – "אני לא כאן בשביל לסבול/ ולא איכפת לי לאבד הכל", רוק שמגיע עם ניואנס פולק מפתיע.
אם ניואנסים בעיבוד לשיר רוק עתיר דיסטורשן – אז הקולות הנשיים ההרמוניים המלטפים ב"אני אוכל ובושה מקיאה". ניסיתי לצלול לתוך הדיפרוס-תסכול שהזמר זועק, שנפתח ב"מקולקל משנים של שינה/ כל דקה מבזבזת זמן". ניסיתי.
עוד אנטיתיזה מוסקלית? בבקשה – "למה ככה" קול דק גבוה עטוף שר את הזווית שלו במערכת יחסים שהוליכה שולל, כל מה שהוא חיפש זוהי נחמה. מרסדס בנד? שיהיה. (אהבתי את צליל החצוצרה בסיום שמוסיף שכבת אווירה מיוחדת)
מתחילים להתרגל שאחרי האקוסטי-הרמוני, יגיע קצבי מכוסח: הבא בתור "זהות" מתחיל במשפט "מה שטוב למוח לא טוב לגוף". הטון והקצב משכנעים שהוא מתכוון לזה. אבל מה הועיל הכותב וההרכב בכך שעשו מהנדוש דרמה?
"לדרוך עלייך" הוא רוק מסויט, קול מגובה בחשמליות מאוד החלטיות שואג טקסט די סתמי על חיים מייאשים – "תיגמר לאט/ נדאג שעוד כמה רגעים/ החיים יהפכו לסיוט מוחלט/ לאט / לדרוך עליך"
ב"כמוסות" משתנה שוב כיוון הרוח. חוזרים להרמוניה פסיכודלית בצליל תואם טקסט שאומר "הזמן שלי נגמר", חיבור בין ביטים אלקטרוניים, גיטרות וקולות מעורפלים יותר צליל הזיה.
"בסילבסטר", השיר האחרון, במקום להיות שיא, מנחית לאנטיקליימקס בקול נעבעכי. סוג השירים שמשאירים על רצפת העריכה, אבל מרסדס בנד הכניסה להרגשתי לפחות שיר אחד יותר מדי.
האם חוסר הזהות והאחידות באלבום מיטיבים עם הלהקה? התשובה היא – לא, ועדיין יש כאן כמה שירים שעומדים בפני עצמם מכל בחינה.