בטח שהציפיות נוסקות, במיוחד אחר שג'יינז אדיקשן לא הוציאו אלבום חדש זה שנים. הכרנו אותם מקרוב בפיק. ניק בספטמבר, גני התערוכה. אבל האלבום הזה הוא סיפור בפני עצמו. אפשר ללכת על תזכורת לשניים מהאלבומים הגדולים של ג'יינז – Ritual de lo Habitual ו – Nothings Shocking. חרשתי פעמיים את החדש, לפני שיצא לי משפט ראשון כמו אלבום טוב מאוד – מערבב צליל ישן בחדש.
נדמה לי שהיו סימנים טובים כבר כשהם הויאו את End To The Lies בתחילת השנה. פתיחה אפוקליפטית משהו. דייב נאבארו מפעיל גיטרה בהבי הבי, והקול המזמר זועק בזעם: "You never really change like they say. You only become more like yourself". "מעולם לא השתנית כמו שאומרים. את רק נהיית יותר עצמך". Irresistible Force מדגיש צליל קצת אחרת אצל ג'יינז – מלודיה כובשת, שימוש יפהפה בסיניסייזרים וביצוע קולי שלא הכרנו מפרי פארל.
האלבום נפתח בקטע דרמטי מצוין Underground, בחותם  הצליל הדומיננטי של דייב נאבארו במפגן תיפוף מרשים של מי שנחשב הנשק הסודי של ג'יינז, המתופף סטפן פרקינס, שיר אורבני שעוסק באנשי האנדרגאונד (I'm the Hustler I Never Give up The Underground) וסולו גיטרה מרהיב של נאבארו, ואם להמשיך בנאבארו – אז עוד סולו למעריציו ב – Curiosity Kills, עוד שיר דרמטי מצוין לקראת סיום. גם "I'll Hit You Back" מצטרף לשורת השירים החדשים המופקים נפלא ע"י ריץ' קוסטי Rich Costey עם קו בס מובנה חזק בתוך השיר. Broken People, שנפפח בנגינת בס מציג ביצוע מאוד סופט של פרי, בשיר הכי נוגה בדיסק.
The Great Escape Artist הוא דיסק שאומר כי הסוס עדיין לא נגמר לג'יינז אדיקשן, תשובה לכל המבקרים שכבר סתמו את גולל על הלהקה, כולל אלה שירדו גם על הדיסק הזה.