אהבתה של תרזה די מון

אילנית

מילים: לאה גולדברג לחן ועיבוד: נורית הירש
3.5/5

שירים קלאסיים הם כמו חתונה קתולית. הם נכנסים לפנתיאון של המוסיקה, ושם שוכנים לנצח. אין עליהם עוד ויכוח מהסוג של האם המילים והלחן נועדו אלו לזו, או זו (המנגינה) לאלו. "אהבתה של תרזה די מון" הוא מהשירים האלה. טקסט – מופלא. לחן – אולטימטיבי. אבל תחושה שלא נועדו, כאילו הם מרוחקים. אני שומע את השיר היום, עם התזמור הבומבסטי הזה לפסטיבל הזמר דאז, והוא מעורר תחשוה של אתגר מחודש להלחינו, הגם שבשורה תחתונה, נצחיותו לא תעורער.

מֵחַלּוֹנִי וְגַם מֵחַלּוֹנְךָ
אוֹתוֹ הַגַּן נִשְׁקָף, אוֹתוֹ הַנּוֹף,
וְיוֹם תָּמִים מֻתָּר לִי לֶאֱהֹב
אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לִטְּפָה עֵינְךָ.
מוּל חַלּוֹנְךָ וְגַם מוּל חַלּוֹנִי
בַּלַּיְלָה שָּׁר אוֹתוֹ זָמִיר עַצְמוֹ,
וְעֵת יַרְטִיט לִבְּךָ בַּחֲלוֹמוֹ
אֵעוֹר וְאַאֲזִין לוֹ גַּם אֲנִי.
הָאורֶן הַזָּקֵן, שֶׁבּוֹ כָּל מַחַט
אֶת מַבָּטְךָ נוֹשֵׂאת כְּטַל טָהוֹר,
עִם בֹּקֶר יְקַדְּמֵנִי בִּבְרָכָה –
דְּבָרִים רַבִּים מְאד אָהַבְנוּ יַחַד,
אַךְ לֹא זָרַח בְּאֶשְׁנַבְּךָ הָאוֹר
עֵת בְּדִידוּתִי נָגְעָה בִּבְדִידוּתְךָ.

השיר שנכתב לפסטיבל הזמר, שהתקיים בשנת 1970 בירושלים,  הוא סונטה של לאה גולדברג מפגש של אוהבים הממחיש את האושר, הכאב והבדידות. המשוררת יוצרת סימטריה בינה לבין האהוב: "מחלוני וגם מחלונך", "מול חלוני וגם מול חלונך", "עת בדידותי נגעה בבדידותך".
השיר מבטא חוסר היכולת לממש את האהבה (בשל נורמות חברתיות, כנראה).  מתיאורים שהעלתה לאה גולדברג ביומנה האישי, היא אהבה באופן נואש צעיר שוויצרי ששמו ז'אק, שהשתלם באוניברסיטה העברית, שם לימדה ספרות. לאחר ששב לארצו, כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", על אצילה בדיונית מהמאה ה-16, שמתאהבת במחנך הצעיר של ילדיה.
תרזה די מון הייתה אישה מן האצולה הצרפתית, שחיתה בסוף המאה הט"ז בסביבות אביניון שבפרובאנס. בהיותה בת ארבעים בערך התאהבה באיטלקי צעיר, ששימש מחנך לבניה, והקדישה לו כארבעים ואחת סונטות. כאשר עזב האיטלקי הצעיר את ביתה, שרפה את כל שיריה והיא עצמה פרשה למנזר. זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפי בני דורה. מדובר בזיכרון ובאגדה.
המשוררת מתארת תמונות נוף המבטאת את רחשי לבם של זוג האוהבים המתגוררים בסמיכות חלון מול חלון. הנוף מהווה מעגל חיצוני הנותן ביטוי למעגל הפנימי של רגשות האוהבים, כפי שהדוברת חווה אותם בשיר.
השיר מבטא כמיהה ליצירה של מגע פיזי, ומכיוון שהוא בלתי אפשרי במציאות נאחזת המפנטזת  במשותף להם, בתמונות המתגלות מחלונה ומחלונו. המגע היחיד ביניהם הוא מגע הבדידות: "עת בדידותי נגעה בבדידותך". גם כאן יוצרת המשוררת סימטריה בין האהוב ובין האהובה. הזמיר אותו דמיינה המשוררת "בלילה שר", מתגלה כמי ששר בדמיונה של המשוררת בלבד, שכן עם זריחת האור, מגלה כי לא זרח האור באשנב האהוב – אינו מחזיר לה אהבה. שעת הזריחה מאפינת את הפיכחון מן האשליה, את ההתעוררות של הדוברת ואת הכרתה במציאות המכזיבה, בעוד שהלילה מסמל את העיוורון של האהבה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות