בין Feeling Good ל – Make You Feel My Love בדיסק השני באלבום שומעים נביחה של כלב צחוקים ודיבורים. אלו שניות יחידות של הרפיה.
כי ברוב שאר הדיסק הכפול – תוגתה הילכה עלי, תוגה כובשת. חילחלה עמוק מתחת לעור. יום חורפי או אווירת דמדומים מדוכדכת תתרום להעצמת התחושה. אחרי ששמעתי 19 קאברים של רות דולורס וייס, ליווי בס ועד אקפלה, אני חש Misery גם במובן הכאב וגם בתחושה המזככת.
אני מצטט מעצמי דברים שכתבתי על הדיסק שלה בעברית בספטמבר 2008: "לשמוע את רות דולורס וייס זה לנסות לגעת בעומק עולמה אם לא לחדור אליו, ובדרגה גבוהה יותר – להגיע ולהתחבר. המשימה לא פשוטה, אפילו תובענית, כי היא נמצאת עמוק בתוך היגון והכאב שלה, והטון הדרמטי נשמע כמעט אחיד. משקיעה את כל יישותה ונשמתה"
חותם על כל מילה – גם אחרי ששמעתי את אלבום הקאברים הנפלא, המרגש, המרטיט. העיבודים מותאמים כמו כפפה להלכי הרוח. מדויקים מאוד. צלילי הנשיפה והפסנתר ב – And No More Shall We Part של ניק קייב שהסעיר את נשמתי. עשיתי עליו כמה פעמים רפיט. הפרשנות ל – Moonchild של קינג קרימזון – לוקחת אותך בשבי רגשותיה. העיבוד מאפשר לה לחדור לעומק המקור בפרשנות המאוד ספציפית שלה. בס ותופים נהדרים משדרגים הנרטיב שהיא מנסה לייצר. מצד שני, למרות ייחודה, קיימת גם תחושה של סגירות בתוך עולמה הייחודי, לעיתים פחות פרשנות ויותר תחושתיות-עומק בכל מחיר. למשל Let's Dance של דיוויד בואי לא הכי התאים לי לדיסק הזה. 
היא והקונטרבס ב Make You Feel My Love של בוב דילן – היא דוגמא לשירה תחושתית מבלי שהיא תהפוך לממרח קיטש, אלא תהיה שידור אמת של תחושה. רות דולורס צובעת את השירים בשכבת עצבות עבה. אפילו השמש שיוצאת מהביטלס ב – Here Comes The Sun היא שמש חורפית מלנכולית, רבת תוגה בליווי הבס של יהוא ירון. ואיך היא שרה את God Bless The Child כאילו כל יגונו של העולם על כתפיה. 
צלילים וקולות חזקים מעשרת אלפים מילים. בגדול: הטון, הקול השבור משדרים את שמתחולל בקרבה, את עוצמת הכאב-חרדה. יש כאן אינטרפרטציות נדירות כשמדובר בקאברים. הארה מחודשת של השיר לפי ה"סיפור" של המבצעת. אצל רות דולורס וייס הטון הפנימי חזק הרבה יותר מאשר זה הבוקע ממיתרי גרונה. זה כמעט כל הסיפור. אחת ויחידה.