מהי מהירות זמן של תמי לוִיאָב? אישית, אם יורשה לי לסטות קמעה מהביקורת, הזמן בזמן האחרון הגביר אצלי מהירות חבל-על-הזמן. התחלתי ינואר, והנה, תוך כמה ימים אני כבר סוגר פברואר. מה יהיה עם הזמן הזה? אינו מרחם. אני ממתין למעצורים. לפסק זמן. שננסה לעצור עם תמי לויאב? מה הזמן שלה? מה הסיפור שלה?
בשיר האחרון בדיסק שרה תמי לויאב: "תתעוררי ובואי כי זה היום האחרון/ יש קולות שקטים במטבח הגדול אז בואי/ כי תם כבר קסם האתמול … עכשיו נגמר הזמן, המסך ירד, הנה הפחד תני לו יד".
אתם מבינים כמה הנשמות שלנו אינן חיות בשלום עם הזמן? הפחד הזה שממשמש ובא. סיומו של הקסם מאתמול. אהבה שלא מוצאת לה מנוח (אחד השירים בדיסק)
אני מאזין לטון המדוכדך, של תמי לויאב. היא לא תהיה מירי מסיקה. היא לא תהיה קרן פלס, אפילו לא איה כורם, למרות שכתוב משהו על "רימון" בקומוניקט.
תמי לויאב תהיה תמי לויאב – זו ששרה על תל-אביב ומקבלת גיבוי קצבי אורבני מעידו אגמון (גיטרות) ומיובל שפריר על התופים (שגם הפיק) לא קול רב גוני, אינו מצטיין במנעד שיגרום למנטור ב The Voice להסתובב. קול רגיל, אפרורי. כשתמי לויאב שרה"בלילה הזה העיר תהפוך את פניה"- גודל המנעד אינו קובע. היא חוברת לעיבוד קצבי שמעניק לה יתרון לתיאור ייחודו הלילה הזה בעיר הגדולה.
תל-אביב היא אחד הרקעים בשירים של לויאב. כשהיא מנסה לחדור ל"סדקים הקטנים" בתוכם היא מסתתרת בדרך במטוס ענקי שהרחיק אותן לחודשיים אולי כדי למצוא מפלט מעצמה – הישועה האירונית המרה מגיעה מ"ספירת העצים שביער". השמיים למעלה הם אמנם "של שרב" אבל למטה "שלג לבן". גם כאן (השיר"הלבן הגדול") קצב המידטמפו לוקח אותנו למסע שלה.
פוזה של רוקרית? לויאב מנסה לייצר גם תיאטרון רוק משוחרר ופוחז. חיוך מתפרע רוכב על קצב מוגבר ב"יש לה" ("שם בנאלי וחיוך קרימינאלי שיכול להמיס גם כלבים נטושים"), ואז מלוויה מתחפשים ללהקת רוק ושולחים אותה לשיר שיר על אחת אובססיבית שיורה משפט מורבידי כמו "אף פעם לא שקטה/ אם אין ריח של גוויות בסביבה" ("נחשים וסולמות")
ואז היא שבה לטון האפרורי מדוכדך ב"מפרש בודד מלבין בים", שנסון עברי מקסים על מה שקרה שלוש דקות מחוף הים, כשסבא הציע לה ספר בתרגומה של לאה גולברג: שיר שמסתיים ב"כי אני אדישה וחסינה לכל סיפור או עיקרון/ כי אני שטוחה כמו שפת אגם שקפא כל כך מזמן".
זוהי הסינגר-סונגרייטרית המדוכדכת או הרוקרית הפוחזת? אל תגדירו את תמי לויאב. מה שמרתק אצלה, שהיא מסרבת להיות שקופה. היא יותר "רייטרית" מאשר "סינגרית", מזמרת בקולה הצנוע הלא פומפוזי במקצב איטי ובצליל גיטרות שמייצר אווירה לא רגועה: "עכשיו נגמר הזמן המסך ירד/ הנה הפחד תני לו יד/ תראי אותי נובלת/ בתוך שדה של מחשבות/ איך שברת מסגרות וכמה רצית לפרוח/אבל גוועת בין אצבעות זרות". אני מאחל לתמי לויאב שתפרח.
נ.ב. יש לתמי לויאב הסבר לקטע הרוק הים-תיכוני האינסטרומנטלי ברצועה 7? אשמח לשמוע.
