פעם שנייה שאני שואל את עצמי: לקחת מדונה ברצינות? הא? הנקודה היא שמדונה לוקחת את עצמה נורא ברצינות. למה שלא נכבד את הרצינות שלה? את השאו שלה. את האמונה שלה שמוסיקה היא שאו, ספקטקל, מחזמר חיים, הכי גדול מהחיים. זו היצירה שלה, למה שניקח אותה ממנה?
לא ניקח. נשאיר לה את כל מה ששמענו וראינו, בעיקר ראינו. הצגה שמחברת וידאו ארט, תפאורה, פירוטכניקה, כוריאוגרפיה. העין עובדת יותר מאשר האוזן. רק כשהיא הגיעה ל –Like A Prayer, שיר לפני הסוף התחלנו לשיר איתה. סוף סוף. גם מדונה פתאום נשמעה זמרת בלי ששלושה גברתנים במסכות יחטפו אותה או בלי שהיא תתגפף עם גופות שחורים.
הפתיחה: מחזה ראוותני של כנסיה עתידנית, שבה נשמעות תפילות בעברית. גם הסצינות בהמשך נראו כאילו בויימו ע"י במאי סרטי אקשן עתידניים.
מדונה רצתה מחזמר, מחולק למערכות. כל שיר אפיזודה שמנסה לשדר מסר – דתי, חברתי, נוסטלגי, אלימות, ארוטיקה. מדונה מערבבת את הסצנות לדייסה. המבחן הוא בעיקר – מבחן התזמון בין הקצב והמוסיקה לתנועה-תאורה-וידאו. הרבה רעיונות שנועדו לעבות את השאו. בזה היא מצליחה. המוסיקה פחות הגיעה. ברוב הערב הייתה לי תחושה של משהו בומבסטי. כלומר, מוסיקלית – אין הרבה מה לבשר בראש חוצות. עובדת בבית החרושת ללהיטים במחלקת מוסיקת dance-pop music לרחבות.
לזכותה ייאמר – מדונה מעולם לא ניסתה להיות מי שהיא לא.
אם אנחנו הולכים לבחון את מדונה לפי הערך של השירים, כאן אין ממש בשורות גדולות. מוסיקלית זה היה מופע על גבול הבינוניות. אם נבחן אותה לפי האנרגיות והכושר – כאן יש מה לספר: בת החמישים וארבע, לא עושה חשבון לגיל. אני מוריד לה מיד 20 שנים. כאן אפשר להגיד – מדהימה.  נלחמת בגבורה על נעוריה. אין מה לדון בגזרתה. שרירית. מושלמת.
היא משדרת "אין ביזנס לייק שאו ביזנס" מהשיר הראשון. כאילו אומרת: אני הולכת להרביץ שאו חבל"ז. יש תחושה שהיא מטילה את כל יכולותיה על המופע הזה. "שלום, פיס", היא מבקשת מהקהל, מכל העולם.
הקהל לא הגיע בשביל המסר. הוא בא לראות הצגה, והצגה הזו יכולה להפוך אלבום בינוני למסטרפיס, ולזה בדיוק מכוונת ומתכוונת מדונה. להדהים.  מבחינה זו – אין לה מתחרות. גם לא גאגא (שהיתה ברשימת השירים שלה כולל עקיצה…) . מדונה היא עדיין רמה בפני עצמה, ליגה אחת מעל כל אמן ואמנית פופ. צעדי הריקוד שלה מלוטשים ומהוקצעים, קולה – כמעט כמו שמקבלים מהקלטת אולפן. לא כל כך חשובה איכות הכוריאוגרפיה, כמו היכולת של מדונה לבצע כל תנועה ללא מאמץ בביטחון, בנוכחות בימתית. באנרגיה עצומה שהיא משקיעה.
מצד שני: למה תמיד יש לי תחושה, שמדונה מנסה למכור עצמה  מחדש, כמו אומרת – גם אם אינכם מאמינים לי, עדיין אתם שבויים בקסמי. אם היא ממשיכה להלך עלינו קסמים אחרי 30 שנות במה, סימן שבכל זאת יש בה משהו. 

Girl Gone Wild, Revolver, Gang Bang , Papa Don't Preach, Hung Up, Express Yourself, Give Me All Your Luvin, Turn Up The Radio, Open Your Heart, Sagara Jo, Masterpiece, Vogue, The Erotic Candy Shop, Human Nature, Like A Virgin Waltz, I'm Addicted, I'm A Sinner, Like a Prayer, Celebration

צילום: יוסי חרסונסקי

מדונה – מדוע החלטתי להתחיל את MDNA בישראל