אסף אמדורסקי מעונב בחליפה? מתי זה קרה בפעם האחרונה? כשהאדרנלין יתפזר אחרי הערב במשכן, נדמה לי, שהמסקנה הראשונה של אסף תהיה: תנו לי עוד ערב אחד כזה, בחליפה ובעניבה. ואני אומר – למה לא עוד שניים ושלושה? גם שלומי שבן הלך על ערב אחד עם הפילהרמונית, וירא כי טוב וימשך במסע.
אמדורסקי: כבר עכשיו טלפון לרועי אופנהיים, המנצח של סימפונט רעננה, תבדקו תאריכים. לא יכול להיות שערב כזה יישאר חד-פעמי.
הקונספט של הסדרה לכאורה פשוט: לוקחים מבחר של להיטים של יוצר פופ וכותבים להם עיבודים. עיבוד טוב יכול להעיף את השיר לשמיים. עיבוד רע – להרוג אותו. עניין של חיים ומוות. לא היו הרבה הרוגים בערב הזה. מעט פצועים. בגדול – התאים לו לאסף אמדורסקי החיבור לתזמורת – לא רק משום שהוא יכול לעשות נטו מוסיקה בלי להתחייב לבידור, אלא מפני שהוא מוסיקאי אקלקטי שאוהב התנסויות ואתגרים, ונדמה לי שהוא הלך על הקומבינה הזו עד הסוף – הקפיד על כל עיבוד ועיבוד, לא ויתר, כדי להעניק את הטוב ביותר לשירים שלו.  יצא טוב. לעיתים טוב מאוד. יש שירים שממש נפתחו. יש כאלה שאמרו – לא תודה, אבל אנחנו רוצים להישאר במקור.
השדרוג הגדול של הערב – העיבוד ל"15 דקות" – מדויק – עם אלמנט מאוד עדכני של דאנס, וגם ביצוע מתוקתק של אסף. שיר שיצא נשכר מהערב, ואפילו השאיר חומר למחשבה על החיבור הנכון בין פופ לתזמורת סימפונית.
פחות אהבתי את "החדר האינטימי שלי" מתקופת "תערובת אסקוט" – לא בטוח שהוא ראוי לחיבור הזה. "הרחובות ממריאים לאט" (של דוד אבידן) – מיוסיקאל דרמטי יפהפה. "זוג משמיים" – נמתח מדי.
באחדים מהשירים הייתי מעדיף ביצוע קולי אחר – כחלק מהשדרוג. (כמו ב"חרש ביבבה")
וטוב שאפרת גוש עלתה לשיר את "לראות את האור". מאד מיוחד היה סולו הקלידים ב"איפה את היום" שנשמע צ'מבלו.
בגדול – ערב שהחמיא לאמדורסקי, איזון בין רוק לרוך, פירוטכניקה מלבבת (מהקונפטי בפתיחה ועד לענני הערפל הנמוכים בין רגלי הנגנים לקראת סיום), תאורה (של שי שטריקר) שנתנה מימד של ממש (סוף סוף תאורה שנותנת כבוד למעמד, לנגנים, לשירים, לקהל), סאונד מעולה ועבודה מוסיקלית שהעניקה לשירים אחדים חיים חדשים ויפים. ובכלל: ערב שמשאיר אותך בתחושה של אירוע מוסיקלי חריג, חד-פעמי. נקווה שהוא לא. (חד-פעמי) לשמור על החליפה!