אדם בחר לסיים בשיר ציני על מותו. האנשים שיבואו עם "חיבוק פולני", הרכילות "שתשטוף את הבור הטרי". הוא עצמו יזמין אותם לפיקניק קטן "בירקון המצויר". יואב גינאי כתב את התסריט הסרקסטי. במנגינה, בקצב הואלס, בנגינת הפסנתר של יהונתן פרלמן שהלחין, יצא שנסון ענוג, מושר בקול מתכוון.
ה"אחרי מותי" נכתב ככל הנראה בעקבות הארועים שאדם עבר, שקרבו אותו אל הירקון שזורם אל הים. בשמונת השירים הוא "זורם" ללא תכתיבים סגנוניים. לא רוק, לא פופ ולא אלטרנטיבי, אלא סוג של שַׁנְסוֹנְיֶר, זמר קבּרטים, שעומד כמו סינגר סונגרייטר מאחורי שיריו.
אני מלווה את המוסיקה של אדם, מאז כתבות השער שכתבתי על אליל הנוער במעריב לנוער. נערים היינו וגם זקנו. מגיעים רגעים של איזשהו חשבון נפש קטן, התבוננות במראה, גם סיכומים. אדם פתח את האלבום ב"בסוף כולם רוצים אהבה" (נועם חורב-לורן פלד) המסר – מוכר, אפילו נדוש אבל אינו שנוי במחלוקת. אדם שר בעוצמה פנימית שאינה נובעת כנראה דווקא מהשיר המעט פשטני הזה, אלא גם ממה שעבר. הפזמון החוזר הוא שמבליט את עוצמת המבע שלו. המנגינה והקצב מייצרים עבורו דרמה קטנה, שמשקפת מן הסתם את הסערה שהתחוללה פנימה. מבחינה זו – אדם חזר בגדול, כשהוא נהנה מלחן והפקה מוסיקלית שמאפשרים לו ללחוץ על הדוושה ולעלות מחדש על מסלול המיינסטרים הראשי.
ב"גאולה" הפותח ("אל תלכי לבדך/ חרש בשולי דרכך אל תתני לדמעות/ לערפל את מבטך"), תערובת של לאה גולדברג ("את תלכי בשדה") ונתן אלתרמן ("עוד חוזר הניגון"), שכתבו לו אלונה קמחי ויזהר אשדות, אדם שר בטון נרגש ודרמטי של התרוממות רוח המקרין אמונה ותקווה. הרוח הזו נושבת ממקומות של מילוי מצברים רוחני. זה מורש לאורך שמונת השירים באלבום המביעים תוכן אמוציונאלי שבוער בעצמותיו בשירים לכל אדם ועת. עזה הוא "הדברים הכי פשוטים" – על מה שהופך את המקום הזה לשלנו. שר בגוף שני על אותם פרטים קטנים "שגונבים לנו את הלב". גם השיר – פשטות יפה של מנגינה ובמקצב שמעלים את השיר לנתיב מיינסטרים כחלק מאותה זרימה שאינה מתוחמת בסגנון מסוים. ב"מחר יהיה שקט" (יואב גינאי-תומר הדדי) שר אדם על אנשים טובים באמצע הדרך שבכל הרע שמתרחש, מצפים לטוב. רוצים להאמין שיהיה טוב.אדם שר: "כמו הנשים ההן במלחמות הישנות/ שחיכו על הרציף ונופפו בממחטות לבנות/ לכל הרכבות שלא עצרו בתחנה". רבות מהן כנראה המשיכו לנופף, כי הטוב שהן רצו לא ירד מהרכבת. בשיר גינאי ואדם מעדיפים רכבות היסטוריות, ספינות של אשליות, נוסטלגיה נוגה יעילה יותר לבטא את הגעגוע הנכסף, שהוא כשלעצמו הופך מטרה. למה לא טוב לנו עכשיו? – על כך אדם לא ישיר. געגועים למשהו שאיננו – עדיף. למה לו להסתבך. זה גם הטון שבו הוא שר את השיר – נוגה, מלטף, רגוע כמתגעגע בשם איזה קולקטיב במנגינת סלואו יפה.
ב"שר לך" (רפי קריספין-ענבר ליבר) אדם שר את תוגתו בוידוי געגועים למי שלא הספיק לומר לה דברים (אחותו שנפטרה לאחר שעזב את בית החולים), למקומות שמזכירים אותה. הוא (הוידוי) מגיע מהמקום העמוק שבו הלב מעביר שדר למיתרי הקול, ואלה מיתרי קול שנשמעים היום בשיא בשלותם. המילים והמנגינה הותאמו במדויק לאדם, לקווי המתאר הזמרתיים שלו. המנגינה והקצב מנתבים אותו לנתיב אישי, מסלול דרמטי עוצמתי מאקורד הפתיחה – מבלי לגלוש להשתפכות מלודרמטית, חודר מתחת לעור בשיר הפרידה הזה.
ב"מי הוא האחד" (יואב גינאי-יהודה פוליקר) המלודיה, הקצב, ההפקה מעלים על אוטוסטראדה שאינה קודרת או דוקרת. אדם מחפש אהבת מחר לכשיזדקק לה. כמות השאלות שהוא משמיע מעידה על עומק החרדה וגודל הציפיה – על רקע העובדה שגם העבר הטוב – "הזכרונות המתוקים" – התפוגג. מה שנותר – תקווה שהמחר יהיה טוב יותר או כמו ששלמה ארצי אמר בשירו "ירח" "אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר". בחלק הראשון של השיר – אדם דרמטי, קולו המחוספס מעניק עומק למשאלותיו. בהמשך מעביר הילוך, מגביר קצב, עולה על מסלול יותר בהיר, פחות בלוז ויותר פופ, הקול הנשבר הופך לקול הנושא אותו בגאון אל עבר המחר. זה אינו חריג כשמשווים את השיר למוסיקה שלו בעבר – מנגינה ידידותית שחוברת לקצב עוצמתי. מבחינה זו, אדם נשאר אדם. מצד שני – גם במהלך המיינסטרימי הזה הוא נשמע קרוב לאמת שלו נכון לעכשיו, וזה כבר שינוי משמעותי, למעשה גילוי מחדש של הזמר לכל אורך האלבום – ארוז במלנכוליות אותנטית, משדר רגש עוטף.
שירים: בסוף כולם רוצים אהבה, גאולה, הדברים הכי פשוטים, שר לך, מי הוא האחד, מחר יהיה שקט, הרוח, אחרי שאמות
