עבריה

רבקה זהר

הקלטות 1986, תאריך יציאת הדיסק 1992 הד-ארצי
4/5

רבקה זוהר – על כל מורכבותה. שירים שנוגעים באישיותה, במשבריה, גם בנופי ארצה.  ב"דרך מוצא" של זאב טנא ומיקי גבריאלוב, שרה זוהר על מבוי סתום – "לו יכולתי למצוא לעצמי דרך מוצא", פופ רוק עם טאץ' פאנקי, בעיבודים של שם טוב לוי ובהרכב חלומי שכולל פרט ללוי בקלידים את יצחק קלפטר בגיטרות (מאלתר סולו יפהפה בחשמלית), אלון אולארצ'יק בבס, אלון הילל בתופים וכלי הקשה.
זוהר כאן כבר זמרת מאוד בשלה, מטפסת בסולם האוקטבות, מבטאת תחושות באמינות גבוהה.  קולה הוא סופרן נדיר. מעולם לא שמעתי שכמותו. כלי מוסיקלי, שנפתח בקשת של צבעים. מאינטימי נוגה ועד מלודרמטי סעור רגש.
"עבריה" למילים של רחל זכה ללחן יחיד במינו של בועז שרעבי, שאין לי מילה אחרת להגיד עליו מאשר "לוקאלי". זוהר שרה בעינות מרוגשת על התפעמותה של המשוררת מנופי קדומים, מזינה את "עיני תכלתה" – ריגושים ממפגש עם הארץ החדשה. זוהר יודעת להפוך את השיר הדרמטי הזה ל"עברי" בטונים הגבוהים המסולסלים. הפסנתר והגיטרה שרים יחד איתה.
שם טוב לוי המעבד המוסיקלי של כל התקליט, שוזר לאלבום  מוטיב ברזילאי-סמבאי  ריקודי ב"מעמיד פנים" (יעקב גלעד) שיר על יחסים, לחן ועיבוד מאוד קליטים, ולמרות שזוהר מבקשת "אל תזנח אותי בחושך, אל תשאיר אותי לבד", השיר הזה הוא משב רוח שמכניס את האלבום לאווירה שונה, כזו ארץ טרופית-יפה.
חוזרים על אווירה יותר קודרת ב"מקום נשיקה"  של עלי מוהר ושם טוב לוי, ורבקה שרה על מעברים – מן האפל אל הבהיר, מן הכאב אל לב השיר. קצב מיד טמפו, פופ רוק פאנקי. מהפחות מוכרים שלה.
היותר מזוהים ומלודיים ומאוד "מקומיים" הם שני השירים של יורם טהר-לב ונורית הירש – "הדרך אל הכפר" ו"חלקת אלהים", צמד יוצרים שהצליחו להכניס לשירון הלאומי את מה שכבר מכנים "שירי ארץ ישראל". כאן רבקה זוהר מצליחה להעביר תחושת געגועים שאפפה את שני היוצרים. במיוחד מרטיטה בשורה "אך איני יודעת מה קרה … אי אבדה הדרך אל הכפר/ הדרך בה רציתי לשוב בחזרה"  כשהיא מבטאת געגועי הלב של טהר לב. ונורית הירש?  ממציאה מופלאה של לחנים נוגים נוגעים, מהיפים שנכתבו בזמר המקומי.
והנה היא סולם אחר, מינורי, שרה על "היורדת" למילים של אהוד מנור וללחן של נתן כהן, הפן האחר של הישראלי, זה שחולם על העולם שמעבר. "הן היא תמיד אמרה: נלך לים/ אולי תקרב ספיה לחול החם". בלדה נוגה, מעובדת צנוע עם נגיעה ג'אזית. זוהר מחלקת יפה אנרגיות, יודעת מתי להגביה קול.
"הלאה" של קובי לוריא ללחן של יצחק קלפטר הוא סיפור/וידוי של מי שמסכמת דרך ושרה – "צריך ללכת הלאה לטפס למעלה ולא להירתע". מבנה מלודי שמעביר את הנאראטיב.
הסיפור המיתולגי על "דדלוס ואיקרוס" (אהוד מנור/ שם טוב לוי) מושר ע"י זוהר בטון מעודן, במגע נוגה. שם טוב לוי נותן קולו בשיר ושפתיו בחליל. זה מסוג הלחנים שאין להם גיל.
הבס של אולארצ'יק נשמע היטב ב"כדור מן צער" למילים של אמיר גלבוע –  וזהו ניסיון מיוחד להתמודד עם טקסט שלא נברא להלחנה – גם מצידה של זוהר.
הסולם המינורי הנוגה  חוזר בשיר המסיים "רגע נצחון" למילים של רחל שפירא וללחן של נחום היימן. השיר המרגש בדיסק. וידוי מרטיט. לחן אולטימטיבי. על השבה מבריחה, על השנים המרות שבהן נצרבה, על דמותה הניבטת מחלונה, מנסה לפקוח עיניה שנית. וזה שיר שמחזיר אותי אל רחל שפירא ואל נחום הייימן ואל עוצמותיה הבלעדיות של רבקה זוהר.

צילומים: אייל לנדסמן

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות