הוא מבקש להרגיע, מעט חום, ובעיקר שקט, קצת שקט ביחסים ביניהם. זה מה שהוא צריך. מילים אינן עוזרות. מה שהוא אמר, מה שהיא אמרה. יותר משמעותי מה שעובר לו בראש – געגועים אליה על סדינים לבנים. הם יוצאים מהמוסיקה ("קלידים שחורים")
אלדד ציטרין כמו מנתק עצמו מהסביבה הימיומית המבאסת כדי להיכנס לאווירה אפלולית מדוכדכת ולשיר את האמת שלו. המוסיקה משדרת את הרצון לשקט. הטון – בקשה עמוקה לחמלה. דווקא האיפוק בהבעה הוא שיוצר דרמה אותנטית. "די עם זה" נשמע חזק יותר, כואב יותר, כשהוא אינו מגיעה בצורת צעקה, אלא בלחן ובעיבוד פונקציונאליים, מתוך התכנסות והבלגה, בצלילי קלידים שמסייעים להבהיר את התחושה.
שימי את היד שלך על הגב שלי / תחממי אותי, אותי
די עם זה די / די עם זה כבר די
זה שאמרתי שאני מבין אותך / זה לא אומר שהוקל לי
או קל לי
די עם זה די / די עם זה כבר די
שימי כבר ת'יד שלך על הגב שלי / קחי ממני את כל המחשבות
תגרדי לי את הראש / אמרנו כבר מספיק
אז די עם זה כבר די
זה שאת אמרת ואז אני אמרתי / אני מנגן על השחורים
שחורים / ומתגעגע אלייך על הסדינים הלבנים
בלי מילים
שקט / אם רק היה / בינינו / קצת שקט