יום חדש הגיע. הראל סקעת מת להישמע מה-זה חדש. האתמול נשמע ישן, המחר דורש/ משהו אחר שישאר למזכרת. לוקחים חבורה שיודעת משהו על חדש, ומבקשים משהו שיפוצץ את הרדיו והמסכים, ובמילים פשוטות: תעשו בלאגן . יאללה בלאגן. יש לו לסקעת את זה, מבחינתו – בגדול, מבחינת כותב שורות אלה – סוג של שרבוט לא אמין שמכוון לרחבות.
"מגגות הבתים צעקתי לשמיים", שר סקעת, "התפללתי שעדיין יש בחוץ הרבה אנשים/ שרוצים שלום בבית/ שיקרו פה רק ניסים". אני לא בטוח שצריכים לטפס לגגות הבתים כדי להביע משאלה שכזו. אלהים מאזין גם מלמטה, כל שכן שמוסיקה כזו רוקדים על הרחבות. וגם: החמלה הזו על אנשים ש"רוצים שלום בבית" המושרת בטון דרמטי גבוה היא חלק מה"בלגאן" עליו שר סקעת. מהר מאוד הוא מחליף הילוך לכיוון דאנס, עד כדי כך שהתפילה לשלום בית כצלי נשמעת לגמרי מופרכת בתוך חגיגה קצבית הזו, שלפחות לפי שמה אמורה לספר על הטירוף המקומי. הקשר בין הפראזה "ברוך הבא לבלאגן" ("יאללה בלגאן" הפכה לקריאה האמורה לשלהב קהלים להשתחרר ממעצורים ולהשתגע), מקצב הפופ איריינטאל שאחריו והנרטיב – מקרי בהחלט.
אני יכול להבין את סקעת: הוא רוצה לחבור לרוחות המוסיקליות הכי עכשוויות. נורוז, דולי ופן מרימים לו את המפרש ברוחות עכשוויות לפרויקט ויזואלי מרשים, אבל התוכן (בקשת חמלה והתממשות ניסים) לא הולך עם בלאגן של פיזוזים, נחמדות וצחוקים. זה מדליק אך חלול.
הראל סקעת נורוז ברוך הבא לבלאגן תסריט ובימוי: לירן סגל
יום חדש הגיע/ מעלה עשן/ מה שהיה אתמול/ כבר נשמע ישן
הכל קורה מהר/ הכל קורה אחרת/ הכל פה מצולם מתי נגמר הסרט
וככה כל פעם מחדש/ ואני חצי מיואש/ עושה חיוך שישאר לי למזכרת/ איך בא לי להרגיש אחרת
ומגגות הבניינים/ צעקתי לשמיים/ בלילות בלי כוכבים/ התפללתי שעדיין
יש בחוץ הרבה אנשים/ שרוצים שלום בבית/ שיקרו פה רק ניסים/ שנפתח את התריסים
ברוך הבא לבלגאן בלאגן….
קמתי רענן אבא בא לגן ויאללה בלגאן/ לא ראית אני בלחץ וואלה אין לי זמן
אין לי כלום מתחת למה אין מזגן/ הכי טוב כאן הכל שטויות/ תביא קנקן רוצה לשתות
ורק עולות המניות/ אחשלי תן לי רק לחיות
וככה כל פעם מחדש/ ואני חצי מיואש/ עושה חיוך שישאר לי למזכרת/ איך בא לי להרגיש אחרת
ומגגות הבניינים/ צעקתי לשמיים/ בלילות בלי כוכבים/ התפללתי שעדיין
יש בחוץ הרבה אנשים/ שרוצים שלום בבית/ שיקרו פה רק ניסים/ שנפתח את התריסים
ברוך הבא לבלגאן/ בלאגן…
