בואו לפסטיבל הפיוט והתפילות החדש של דויד ברוזה. לא. אין כאן עניין של "התחזקות" או חזרה למשהו. עיקר הפרויקט: ברוזה מאתגר את עצמו במוסיקה חדשה למילות תפילה מסורתיות ועתיקות יומין בנוסחים מוסיקליים חדשים.
אמרתי "פסטיבל" – כי התוצאה אחרי האזנה ל-14 רצועות היא חגיגה מרכזת כל ז'אנר מוסיקלי שיעלה על דעתכם. ברוזה שוחה במימי המסורת בכל סגנון. אף יותר מהלחנים החדשים, בולט הפרויקט (שנעשה בשיתוף בית הכנסת בניו ויורקי "עמנו אל") בתזמורים כיד הדמיון השופע של עומר אביטל, מוסיקאי, נגן בס וג'אזיסט פורץ דרך.
מקבלים את "ידיד נפש" בואלס, את "לכה דודי" בפולק פלמנקו, את "ברכו את ה' המבורך" בג'אז אוונגרד, את "שמע ישראל" בעיבוד קלאסי  מורכב מדיבור , שירת מקהלה ומקצב ואלס, את "מי כמוך באלים" במעין אורטוריה גוספלית מתוזמרת בעיבוד פומפוזי השואב מהמוסיקה היהודית, השחורה והקלאסית. גם "הַשְׁכִּיבֵנוּ אָבִינוּ לְשָׁלוֹם" נשען על תזמור גדול, שמוסיף לשיר רובד אקסטזי עתיר ניואנסים (פריטה בנוסח קאנטרי, שירה מקהלתית רמה)
את "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" לקח ברוזה אל הרומבה פלמנקו בסולו חצוצרה ג'אזי.  את "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" העביר הכי אינטימי למגרש הטבעי שלו.
"מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבותֵינוּ" מתחיל כסלואו מלודי קליט ומתפתח לדרמה בעיבוד ג'אז ביג בנד מפואר שחובר לגוספל. בסוף:  "יִגְדַּל אֱ-לֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח" בנוסח חסידי קצבי שמתפתח לתזמור של ג'אז ולטינו.
"תפילה" הוא אלבום מושקע של תעוזה ויומרה. מסע חדש אל המקורות פורץ גבולות מוסיקליים. ברוזה לא גילה את השכינה, אלא ניסה לחבור למסורת בפרשנות חדשה שלו ושל עומר אביטל המתזמר, שעשה עבודה מהוקצעת עתירת דמיון. עם זאת, לעיתים היתה לי תחושה של אקלקטיות יתר, של ערבוביה מוסיקלית חסרת מיקוד, של תפסת מרובה לא תפסת.