כמה טוב ומשחרר כשהמילים הכתובות מבטאות את מה שלא יכולת לומר בדיבור ישיר פנים אל פנים. יהל דורון,שהולך לראשונה על שיר סולו (ללא "גיא ויהל"), מבכה חיסרון של אדם בחייו ומדמיין איך הוא היה רוצה למלא אותו. המילים במכתב הן חבל הצלה נפשי מסוים: "אתה יודע אני כותב שירים/ מהמקום שבו אתה חסר לי"…
המידע החוץ-שירי, זה שקיים בקומוניקט (ולא בידי המאזין) מדבר על אבא טייס שאי נוכחותו בחייו יצרה מרחק, ממנו בוקעים הגעגועים והרצון לסגור מעגל במה שקשור ליחסים בין אב לא מתקשר לבן. השיר מסתיים בתקווה – "הלוואי שהיינו מדברים/ הלוואי היינו כמו בסרטים הלוואי ונצליח כל עוד אנחנו חיים".
יהל דורון מבכה את מצוקתו בטון אפרורי, בלחן נוגה שתואם רוח של מכתב אינטימי. השיר הוא לחלוטין דורון, נקי ממניירות, ממניפולציות מוסיקליות. מחשבה ורגש מצטלבים לאמירה פשוטה, ישירה, מושרת בכוונת אמת. העיבוד – עקב בצד אגודל, מייצר אווירה שמימית בהרמוניה קולית משדרת דכדוך עוטף. יש מקום להשתתף בתוגת געגועיו ובצערו הכנה.
יהל דורון מעיל טייסים תסריט ובימוי – יהל דורון
עכשיו אמצע החורף אתמול חגגתי יום הולדת/ אני כותב לך עכשיו כי הייתי רוצה שנהיה אחרת
תל אביב חסומה חדרה מוצפת/ מתי בפעם האחרונה דיברנו על אמת?
אתה יודע אני כותב שירים/ מהמקום שבו אתה חסר לי
שנים הרגשתי של אף אחד ולפעמים זה עוד קצת כואב לי
הלוואי שהיינו מדברים/ הלוואי היינו כמו בסרטים/ הלוואי ונצליח כל עוד אנחנו חיים
תדע עילאי גדל שואל עליך הרבה/ אולי תבוא רק אתה בשבת
נצא לפארק אם יהיה יום יפה/ לפעמים אני נזכר בי מביט בך מחלון הרכבת
מעיל טייסים משקפיים גדולים/ נראה כמו גיבור מסרט
אתה יודע אני כותב שירים/ מהמקום שבו אתה חסר לי
שנים הרגשתי של אף אחד ולפעמים זה עוד קצת כואב לי
הלוואי שהיינו מדברים/ הלוואי היינו כמו בסרטים
הלוואי ונצליח כל עוד אנחנו חיים
