כשקובי אפללו מתפייט, המנגינה מתאהבת במילים, ולהיפך. מאיה אברהם הלכה שבי אחרי מילותיו. יש לה סלסול מסוגנן, נעים הליכות, שמעדן מילות  מצוקת הגעגוע לאהובה  – "דמעה שחודרת את הבדידות", "שתיקה מספרת את הטעות", "כל האמת בעולמך כזריחתה של השקיעה", "איך זה מרגיש שהיא לא שם".  אברהם לוקחת את המילה והצליל הענוג לנקודת הצער באזור הנוחות שלה, טון חם של נחמה, לא שברון לב של מחסור ומועקה. העיבוד עוטף אותה בכל המרכיבים שמסייעים לה להישמע יותר משתתפת בצער, מאשר חווה אותו. בנקודת הנוחם הזו של "אתה מרגיש", היא משדרת אמינות של מי שמתבוננת מן הצד במה שעובר על האוהב המתייסר, נהנית מלחן ועיבוד שמשתתפים בצערה.

עוד נגיעה, עוד דמעה שחודרת את הבדידות/ עוד לחישה, עוד שתיקה מספרת את הטעות/ כל האמת בעולמך/ כזריחתה של השקיעה/ אתה יודע, אתה שומע/ אתה מרגיש איך זה מרגיש כשהיא לא כאן

הלב יודע מתגעגע/ ולב של איש שהוא לא איש כשהיא לא שם למענו/ כמה חיפשו מילותייך מקלט משירי הסתיו/ כמה יפו תקוותייך ניגנו את אותו התו

כל האמת בעולמך/ כזריחתה של השקיעה/ אתה יודע, אתה שומע/ אתה מרגיש איך זה מרגיש כשהיא לא כאן/ הלב יודע מתגעגע/ ולב של איש שהוא לא איש כשהיא לא שם למענו