עברו שלושים ושלוש שנים מאז האלבום האחרון של דייר סטרייטס, ועשרים ושמונה אחרי אלבום סולו הבכורה של סולן הלהקה/זמר/כותב השיר והגיטריסט מארק נופלר. כעת יש לו יותר אלבומי סולו תחת השם שלו מאשר עם הלהקה שהקים. המוזיקה שלו עם סטרייטס הפכה אגדית, ומעריצים של הלהקה עדיין עדיין מקווים לקבל עוד משהו מההרכב הזה, שהסיכוי נמוך מאוד.
אבל אלה שעוקבים אחרי הקשת היצירתית של נופלר יודעים מתחברים בגדול למה שנופלר מייצר בסגנון הבלוז/קאנטרי שהביאו לו תהילה , באלבומיו בולטת, רגישות פסטורלית, מהורהרת ומדיטטיבית, ובאלבום הסולו האחד עשר One Deep River, המסלול הזה ברור עוד יותר.
יש אצלו תחושה עמוקה של רגיעה, ובתריסר השירים האלה הקו הזה נשזר כמו באלבומים האחרונים שלו, רובם נותנים מענה לקהל רגוע יותר, שאולי כבר לא מגיע להופעותיו עם חולצת Dire Straits דהויה שהוא שמר במגירה.
השיר הפותח "Two Pairs of Hands" מוצאת אותו שוב בסגנון הנונשלנטי של ג'יי.ג'יי קייל, בלווי קונגס והגיטרה דמוית הנחש שלו בשיר על הקשיים בהובלת להקה על הבמה עם אלפים צופים. זה נופלר הקלאסי. אנחנו באזור הבלדות מ-"Black Tie Jobs" האקוסטי ועד הקאנטרי/פולק הלאקוני של "Watch Me Gone", ו "Before My Train Comes". נופלר ולהקתו הוותיקה מציגים את הצליל המסוגנן והמדוד המוכר שלהם. קולות רקע רפאים נשיים מעצימים את "Tunnel 13", סיפור על אחים שודדים ששודדים רכבות והורגים אנשים. השיר עליו נקרא האלבום הוא עוד מנגינה נינוחה אך מעוצבת בקפידה על התחושות של חציית נהר הטיין בצפון מזרח אנגליה, המחברות את חלומות הילדות שלו למקום שבו עתידו נמצא בצד השני. כמו כל דבר אחר, הוא מושר בטון המנחם של תקווה והשלמה.
זהו נופלר הכי אותנטי של נגינת גיטרה עדינה ומורכבת, מילים מלאות דמיון ומנגינות מתוקות-חמות לשירים המייצרים זרימה רגועה אחידה. לא. לא תמצאו כאן שירים נוסח “Money for Nothing”, אבל תוספת של חומר אנרגטי ותוסס יותר הייתה עוזרת לגיוון האווירה היגעה משהו.
מארק נופלר One Deep River השיר הפותח: Two Pairs Of Hands
