הכי קשה לגברים נעזבים ע"י אהובותיהן – בלילות. לא סתם הם ממשיכים "לבכות בלילה", ותודה לאבנר גדסי  על השיר ההוא, שנתן איזושהי לגטימציה לזכרים מזמרים לפרוק את שבר ליבם בצלילי פופ מזרחי רוויי דמעות. הלילות האלה. השקט בלעדיה. מחברת שירים מוכתמת בדמעותיהם.
אגב, מה קורה לגברים? אשה רוצה את הגבר שלה עופרת יצוקה, צוק איתן של מאצ'ואיות, לא נמושה מתבכיינת. כנראה, הבינו שזה מוכר טוב, ועוד יותר טוב – כששניים בוכים ביחד. בז'אנר ה"מזרחי" חישבו ומצאו שדואט  טוב לשיווק. אין כמו שני "בכיינים" כמושיק עפיה וקובי פרץ לשפוך את הלב עם הדמעות.
העוד והחליל בפתח הם קישוט מזרחי נאה, ואז נכנסים הזמרים הבוכיים ומספרים-מכזבים, שכתבו את כל השירים עליה.  בהמשך עולים אוקטבה כדי לזעוק, שהיא הבטיחה ש"הכל היה בסדר" וכי כבר היו "שמה", כלומר במקום הטוב מבחינתם. ואז.. הוי הוי.
הסיפור הוא מיחזור של נרטיב מוכר ומשעמם, בו הגבר מתלונן לא רק על נטישתה אותו, אלא מגלה קנאה מהולה בדאגה שמא מישהו שחושק אותה הוא פחות ממנו – "אני רוצה/ לדעת רק את מי את מחבקת/ וכמה הוא נותן כדי לראות אותך צוחקת".
גם עפיה וגם פרץ מבינים שאוהב מרוסק לא ממש דואג  שיהיה לה טוב בחיקו של מישהו אחר, אבל את הנרטיב המסולף הזה ממשיכים למכור בשירי הז'אנר.
גם אם השניים שרים כאב יחדיו, אני ממש לא משתתף בצערם המשותף. זה נשמע פייק מיוסיק, ולא יעזור תזמור הכינורות המוכר. בנקודה זו בדרכם, הגיע הזמן שיתחילו להקשיב לעצמם. האם הדרישה מוגזמת?  

בית א:
שוב אשם/ לא נושם למה זה קרה לי/ ברוך ה' גרמת לי להבין את חסרה לי
והלילות אח… לילות/ והשירים , כתבתי את כל השירים עלייך
על כמה ש… זה לא חיים השקט בלעדייך/ והלילות אח… הלילות
פזמון :
תמיד אמרת לי שיהיה בסדר/ בסוף נשארתי אחרון בחדר
למה, תגידי לי למה/ כי זה יכל להגמר אחרת/ בלי כל הדמעות על המחברת
שמה היינו כבר שמה/ והלילות אח.. הלילות
בית ב:
אני רוצה/ לדעת רק את מי את מחבקת/ וכמה הוא נותן כדי לראות אותך צוחקת
בלילות , אח… הלילות
פזמון :
תמיד אמרת לי שיהיה בסדר/ בסוף נשארתי אחרון בחדר
למה, תגידי לי למה/ כי זה יכל להגמר אחרת/ בלי כל הדמעות על המחברת
שמה היינו כבר שמה/ והלילות אח , הלילות