ב"נובמבר" הקהל כבר לא התאפק. זרם מכל היציעים מטה. פרץ את מחסום הסדרנים. ואז יצא ממירי מסיקה משפט, שלא ידעתי  אם לקחת אותו ברצינות או בהלצה: "מה אתם עומדים, אתם מסתירים לאחרים". בואו נוציא אותה מזה ב"פליטת פה של התרגשות", כי הרי זה כל הסיפור בקיסריה – שעם ישראל יורד אליך לחגוג, אחרת לא הופעת שם.
במה שונה מירי מסיקה הזו ששמענו בקיסריה ממירי מסיקה ששמענו בעבר? לא תאמינו כמה התשובה פשוטה: שהפעם זו הייתה מירי מסיקה בקיסריה. כלומר: אותה מירי מסיקה אבל הרבה יותר – מירי-מסיקה-שאו. מבחינה זו – היא הכוכב הנולד החדש בלילות הקיץ הכי מהבילים שידע גופי באמפי הרומאי. עברה את הרף החדש – אפילו בכמה סנטימטרים מעליו.
כל השאר – לא השתנתה לנו, אותה מירי מסיקה + מבחר משירי "מלך", האחרון שלה שנטמעו ברפרטואר המוכר לאורכו ולרוחבו. "רפרטואר"? – מירי מסיקה היא קודם כל זמרת של רפרטואר. כוחה פחות בסגנון אישי ויותר בהוצאה לפועל של מגוון שירים שנכתבו עבורה, ונתפרו למידותיה. המנעד-ההבעה-התשוקה-התיאטלרית – הם יתרונותיה.
כל השאר תלוי בעיבודים, בתזמורת, באיפור, בשמלה, בתאורה. מבחינה זו – יש חדשות טובות מהערב הזה. קיסריה בנויה עליה: מסלסלת בידיה, מפזזת בגופה, ויש לה תזמורת עם שתי מערכות הקשה, חטיבת נשיפה, חטיבת כלי מיתר שלא לדבר על הריתם סקשן. בעיבודיו ובניצוחו של אורי זך, הבעל והמוסיקאי, ששמע על עצמו  מעל הבמה דברים, שהוא כנראה אינו  שומע בבית… קיבלה ממירי מסיקה כל טוב של תזמוורי קרוס קלטשר, אפרו, דאנס, מזרחי, ג'אז, פלמנקו. עיבודים שמחבקים ומפנקים אותה, נהנית מנגינת הגיטריסט האקוסטי כמו מנגינת החשמלי.
חוץ מזה, לא נחדש אם נאמר שוב – זמרת-זמרת-זמרת (לא כל זמרת יכולה לשיר "נו ז'ה רגרטריין" של אדית פאף כמו שמסיקה שרה), נוכחות בימתית (הומור קולח, מגיע מביטחון, מיכולת לצחוק על עצמה) ביצועי רגש – אין עליה, היא נמצאת חזק בתוך השירים, כמו שחקנית, שלוקחת  על עצמה ללכת עם התפקיד הראשי בהצגה עד הסוף ולהרביץ הופעת חיים.
נכון – אז יש לפעמים תחושה, שהיא מאוהבת מדי במקצוע, שלפעמים היא עושה הכל לסחוף אותך עד שאתה מאבד את השיר, אבל זה הסיפור עם דיוות מיינסטרים כמו מסיקה. היא פשוט טובה בזה. היא חיה את התפקיד. אם מדברים על מקצוענות, נוכחות בימתית וקולית, – מסיקה לא הייתה יכולה לעשות בחירות יותר אפקטיביות מאשר בערב הזה.
אצל מירי מסיקה דרמה על יחסים הופכת בדרך כלל למלודרמה טעונה בתחושתיות יתר. ("אשה חרסינה", "ואולי", "אני לא שם"), האם תהיה זו דרישה מוגזמת לבקש ממסיקה לרדת מהפסגות שלה, להישאר טיפה קטנה. לא להאפיל על עצמה. לא ללכת על בטוח?
כנראה שכן, כי הרי היא אפילו שיכללה את הנוסחה שלה לקראת קיסריה. לאוהביה – זוהי בהחלט בשורה. למי שמחפש מירי מסיקה פחות "דיווה"? אז לא. בקיסריה היא היתה יותר "דיווה".
ועוד קטנה לסיום: מעריצה הגישה לדיווה זר פרחים מפואר, ואז מישהו מאחורי פלט: למה היא זורקת אותו? כלומר: מיריל'ה, תניחי אותם בעדינות. תני כבוד לפרחים. תני כבוד למעריצה, עם כל הכבוד להצלחה הגדולה שלך. כמו שאת אמרת: בלי הקהל הזה – מה אני שווה?

שירים: ואולי, מלך, לרגע נדמה, לא שם, שער הרחמים, ממי, ברכת המלך, טיפה טיפה, שיר לשירה, על הגשר הישן, ככה זה, יום ראשון, אישה חרסינה, נו ז'ה רגרטריין, חוזר בחזרה, אנתי עומרי, קולות הלב, באה אליכם, שלום לאמונות, נובמבר. הדרן: אף אחת, שיר תקווה, לשם.

נגנים:  תופים – תומר צדקיהו, כלי הקשה – אמיר פינטו, בס – מיקי ורשאי, פסנתר – גיל פלדמן, קלידים – אורי זך, גיטרות – יניב דדון, איל הלר, כינור ראשון – חן שנהר, כינור שני – אבנר קלמר, ויולה – גליה חי, צ׳לו – מאיה בלזיצמן, חצוצרה – ניב תואר, סקסופון – שלומי אלון, טרומבון – יאיר סלוצקי, עיבודים והפקה מוסיקלית – אורי זך, עיבודים לכלי נשיפה – יאיר סלוצקי

צילום: מרגלית חרסונסקי

מירי מסיקה קיסריה 2012