לורטה לין, נושאת דגל פמיניסטי במוזיקת הקאנטרי, מתה בגיל 90 בביתה בטנסי. שיריה של הזמרת המכונה מלכת הקאנטרי, היו נטועים בחוויות מחייה, ששוחזרו בסרט האוטוביוגרפי "בת כורה הפחם", שהוא גם הלהיט הגדול שלה. בין להיטיה הנוספים Don't Come Home A-Drinkin', Honky Tonk Girl וההמנון הפמיניסטי, The Pill.
לורטה נולדה כלורטה ווב בבקתת עץ של חדר אחד בבוצ'ר הולו, קנטקי בשנת 1932. היא הייתה השנייה מבין שמונה ילדים. בדיוק כפי שתשיר מאוחר יותר ב'בת כורה הפחם', משפחתה חיתה בתקופת השפל, כשאביה הרוויח "דולר עני" כשעבד כל הלילה במכרות הפחם, וכל היום בשדות התירס. המשפחה עסקה במוזיקה – אמה ניגנה בגיטרה, כשאביה מלווה בבנג'ו – והיא גדלה על שירי משפחת קרטר.
בעלה, אוליבר לין, שאותו כינתה "Doo" או "Doolittle", דחק בה לשיר באופן מקצועי, וקנה לה גיטרה של Sears בשווי 17 דולר, איתה הקימה להקה, Loretta and the Trailblazers, שבה השתתף גם אחיה ג'יי לי ווב. זו היתה ההתחלה.
ב 1960, היא חתמה על חוזה עם Zero Records והוציאה את סינגל הבכורה שלה, I'm a Honky Tonk Girl.
השיר נוצר בהשראת אישה שלין התיידדה איתה בוושינגטון, שבעלה עזב אותה בשביל אישה אחרת. לין אמרה שהיא כתבה את השיר כשהיא נשענת על אסלה ישנה בביתה, והמילים נשפכות ממנה בפרץ של 10 דקות של השראה.
היא ובעלה קידמו את השיר ללא הפוגה, נסעו לתחנות רדיו ברחבי הארץ כדי להציק לתקליטנים לנגן אותו, ושלחו מאות דיסקים בחינם.
המאמץ השתלם. I'm A Honky Tonk Girl הגיע למקום ה-14 במצעד הקאנטרי, ולין עברה לנאשוויל, שם היא נחטפה על ידי Decca Records.
היא הוציאה את תקליט ה-Decca הראשון שלה, Success, ב-1962, למעשה תחילת מסע הצלחה מרשים של להיטים שנמשך לתוך שנות התשעים.
היא הקליטה 60 אלבומים בסך הכל, והייתה מועמדת ל-18 פרסי גראמי, וזכתה בשלושה.
השירים שלה תיארו לעתים קרובות מערכות יחסים שבורות ובתים אומללים, והיו יוצאי דופן בהבעת נקודת מבט פמיניסטית בתקופה שבה היא היתה זרה במוזיקת הקאנטרי.
לין פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה, שנקראת אף היא "בת כורה הפחם" ב-1976, והיא הפכה לסרט ב-1980, וזיכתה את סיסי ספייסק באוסקר לשחקנית הטובה ביותר.
היא הודיעה על פרישה בשנות ה-90 – ועדיין הספיקה להוציא קומץ אלבומים, כולל Honky Tonk Women מ-1993, שיתוף פעולה עם פורצי הדרך במוזיקת הקאנטרי כדולי פרטון ותמי וויינט.
בינתיים לין א הפנתה את תשומת לבה לאוכל, והשיקה מסעדה בשם Loretta Lynn's Kitchen, וסדרת ספרי בישול שחיברו מתכונים עם סיפורים מחייה.
בשנת 2004, הקריירה שלה אותגרה מחדש על ידי מעריץ העל ג'ק ווייט, שעודד אותה לחזור לאולפן לאלבום ששילב את צליל רוק עם צלילי פדל סטיל ובנג'ו.
האלבום הראה שהכוח הנרטיבי שלה לא נפגם (שיר אחד, גב' לירוי בראון, סיפר על עקרת בית משועממת שגנבה את חסכונותיו של בעלה כדי לשכור לימוזינה ולצאת לדרכים) והשיג לה קהל חדש בגיל 72, כמו כמו גם פרס הגראמי לאלבום הקאנטרי הטוב ביותר.בשנת 2013, לין זכתה במדליית החירות הנשיאותית, הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית, על ידי הנשיא ברק אובמה.
לין פרשה מהופעות ב-2017 לאחר שלקתה בשבץ. היא וסבלה משבר בירך לאחר שנפלה בביתה בנה שלאחר מכן. בכל זאתהיא המשיכה להקליט, והכחישה בתוקף את דיווחי הצהובונים באותה עת על כך שבריאותה בשפל.
"אני אוהבת את החיים האמיתיים, כי זה מה שאנחנו עושים היום", אמרה ב-2004. "ואני חושבת שבגלל זה אנשים קנו את התקליטים שלי, כי הם חיים בעולם הזה וגם אני. אז אני רואה מה קורה , ואני תופסת את זה."
לין הותירה אחריה ארבעה מששת ילדיה: קלרה, ארנסט והתאומות פגי ופטסי, וכן 17 נכדים וארבעה נכדים חורגים.
Loretta Lynn – Lay Me Down ft. Willie Nelson
Loretta Lynn – Don't Come Home A-Drinkin
Loretta Lynn – Coal Miner's Daughter
Honky Tonk Girl
