נואה קאהן פרסם ב־X: “מבקרים שאומרים שהאלבום ארוך מדי — לעזאזל, אני לא חושב שהוא מספיק ארוך.”בהתחשב בכך ש־The Great Divide נמשך לא פחות מ־77 דקות על פני 17 שירים, אפשר להבין מנין הביקורת מגיעה.
אורך כשלעצמו אינו דבר רע. אין הרבה דברים טובים יותר מאלבום שמצדיק את אורכו, כזה שעובר מסע ארוך מספיק דרך צלילים מגוונים דיים כדי להצדיק האזנה של יותר משעה. ל The Great Divide לא ממש מגיע לרף הזה. הוא אף פעם לא רע ממש, אבל הוא כן חוזר על עצמו מבחינה נושאית, צלילית ולירית.
וזו לפעמים הבעיה עם אורך: מה שיכול היה להיות שיר מצוין בפני עצמו, מאבד מכוחו כשהוא מוקף מכל עבר בשירים דומים. כאן השירים מתמזגים זה בזה, וגם עם Stick Season, ש־The Great Divide ניצב מולו אך לא באמת מתקדם מעבר לו.
הקהל לא יקנה את הביקורת הזו: The Great Divide, אלבום האולפן הרביעי של הזמר-יוצר בן ה־29, הגיע למקום הראשון במצעד Billboard 200. גם במצעד מכירות בבריטניה – מקום ראשון בעת כתיבת שורות אלו.
יש רק כל כך הרבה דרכים לשיר על לעזוב עיירה קטנה, למצוא תהילה ולהרגיש אשמה על כך ונואה קאהן בהחלט מוצא את כולן, ואף מעבר לכך. בלדת הפסנתר היפהפייה “End of August” פותחת את האלבום כשהוא עוקב אחרי “לוחיות רישוי של ניו יורק עד קו המחוז” ומצייר את עיר הולדתו כ“מקום שבו רוב הילדים / פשוט גדלים ומביאים ילדים / … / שבונים בתים לעשירים”. קהאן אינו “רוב הילדים”. הוא עצמו הפך ל“עשיר”…
השיר בעל האוריינטציה היותר הרוקית יותר “American Cars” נשמע כאילו הוא מפנטז על קבלת פנים של גיבור עם חזרתו הביתה – שכניו מתפעלים מהמכוניות המפוארות החדשות שלו ומהמשקפיים האופנתיים, אך בסופו של דבר שמחים שהוא חזר.
לעומת זאת, השיר הבולט מבחינה לירית “Haircut” מנפץ באכזריות את החלום הזה, ומאמץ לאורך חלק גדול מהשיר את נקודת המבט של חבר ותיק וממורמר: “נכנסת לבית רדוף והתעצבנת על הרוחות / היינו בסדר גם בלעדיך, מותק, הרבה אחרי שתיעלם / תחסוך מאיתנו את הרחמים, אהבה, תשמור אותם למיקרופון.”
