בקול נוגה, בקצב מדוד, מספרת רויה רייש שלא טוב לה בכל הטוב שיש לה עם העזר כנגד הישן שנת ישרים. "ולפעמים איבדתי את אלוהים בלילה/ התפללתי שתתעורר/ תחבק ותבין". מה עובר עליה? לא חסר לה שום דבר חומרי, ועדיין מהמקום הזה שיש לה כל, היא מרגישה מועקה, משהו שאינו מוסבר קונקרטית בשיר, ויש מצב שגם היא לא ממש שמה האצבע על מקור המצוקה שלה.
יתכנו שאלות: מה מהות חיי, מדוע אני חשה חרדה, בודדה. הרי אף אחד לא מבין את ההרגשה הכבדה הזו. גם אתה שישן כאן לצידי. רייש אינה שרה על איבוד אמונה באל, אלא על מצב נפשי קיצוני של אובדן הקשר עם המציאות ופגיעה חמורה ברגשות. זה מבחינתה "איבוד האלוהים".
המוסיקה איטית, מלנכולית, המנגינה חוברת לנרטיב עקב בצד אגודל. רויה רייש שרה בטון צנוע מתכוון. תוגתה מתנגנת במנגינה ענוגה, בצליל אקוסטי בהיר שמדגיש את קווי המיתאר של התחושות שחולפות בראשה-ליבה. מבטאת אותן בדרגת אמינות גבוהה, בצלילים שאין בהם זיוף.
רויה רייש לא חסר לנו דבר
לא חסר לנו דבר/ קניתי סכין ומלח/ השולחן ערוך יפה לשבת/ לא חסר לנו דבר
תביא את השלט- כאן בכיף/ כאן גרים/ גם הזמן לא נגמר/ רק מעט כדי לראות את השקיעה
על הים בנינו/ כמה יפה היא/ כל כך רציתי/ שתחזיק לי את היד
ולפעמים איבדתי את אלוהים בלילה/ התפללתי שתתעורר/ תחבק ותבין
ולפעמים התעוררתי מפחדת בלילה/ רק רציתי שתגיד- אתה עדיין ישן
לא חסר לנו דבר/ קניתי סכין ומלח/ השולחן ערוך יפה לשבת
לא חסר לנו דבר/ התריס תקוע/ הבטחת לי שתתקן.
ולפעמים איבדתי את אלוהים בלילה/ התפללתי שתתעורר/ תחבק ותבין
ולפעמים התעוררתי מפחדת בלילה/ רק רציתי שתגיד/ אתה עדיין ישן
ולפעמים התעוררתי מפחדת בלילה/ רק רציתי שתגיד/אתה עדיין ישן.
