מה שהזמן עושה לשירים, ליתר דיוק – חיבור בין שירים למציאות המרה. שלומי שבן, יוצר שאינו מפסיק לחשוב מחוץ לקופסא. אירח את ברי סחרוף בדיוק לפני שנה בקיסריה במסגרת "בית פתוח", שילב שני שירים ליצירה אחת "האזרח האחד" – חלום אפוקליפטי על מלחמה ו"ריבונו של עולם". קריאה נואשת לבורא – "אנא הגבר עוצמת אותותיך". אחרי השבעה באוקטובר השילוב התעצם והפך דיווח דרמטי מדמם נוכח נסיבות האסון. צודק שלומי שבן שאומר, כי היה כאן יותר מ"מש אפ" מוצלח, אלא סוג של איחוד, שהיה צריך לקרות, והפך בדואט בהופעה לרגע מפעים מסחרר.
אחרי השבעה באוקטובר הייתה כבר תחושה, שהשיר הקדים את זמנו. שבן מעיד כי החלום האפוקליפטי שלו הפך למציאות בלתי אפשרית, ונשמע כמו עדות עכשווית מהשטח, ואגב כך מזכיר את כותב המילים של "ריבונו של עולם" – בארי חזק, שנפל במלחמת יום הכיפורים.
תהליך ה"הלחמה" של שני השירים יצר יצירה משותפת חדשה, מעין נבואת חלום נורא שהגשימה את עצמה – "הזמן הוא מחר פתאומי ומוחלט", והעלתה את השאלה האמונית: היכן היה אלוהים? מדוע הוא נעלם ונאלם בבארי וברעים? האמנם יכולים אנו עוד להתפלל "הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ" כשיישובי העוטף היו ריקים מרחמים ומחסדים?
כאדם חושב אני לא שואל "היכן היה אלוהים בשמחת תורה?", אלא "היכן היה האדם?" באותו יום מר ונמהר. היכולת להאמין בטבעו הטוב של האדם, בפוטנציאל הטמון בו, ברציונליות ובשיפוט המוסרי שלו, כל אלה התנפצו אל מול שטני האדם, שבאו מעזה ושטפו את הקיבוצים ואת שדרות ואופקים. איך ניתן עוד להאמין במותר האדם על הבהמה, כאשר האדם התגלה כמפלצת הגרועה מכל חיות הטרף שביער, כשהוא אונס, רוצח, עורף, שורף וחוטף בלי להבחין נשים וטף? החלום האפוקליפטי של שבן והקריאה של סחרוף מוכיחים, כי המציאות חזקה יותר מכל דמיון מטורף.
שלומי שבן וברי סחרוף האזרח האחד / ריבונו של עולם
בחלומי אני האזרח האחד/ בעיר שיושביה בלבד חיילים
הערב הוא ערב מצעד אחרון/ והעיר מרוצפת עפר וקליעים
הזמן הוא מחר פתאומי ומוחלט/ הקניון הגדול עוד עומד
ואתמול, רק אתמול לא הייתי לבד/ כנראה שנשכחתי מאיזו ספירה
אנא הגבר עוצמת אותותיך/ כאן אני לא שומע לא יודע
אנא הגבר עוצמת אותותיך/ כאן אני לא שומע לא יודע
אני בקריה הצפונית (שעכשיו על החוף)/ וחיילים כמו לפני או אחרי מאמץ
הם שעונים על קירות הפסיפס הרטוב/ הקניון הגדול כבר בזוז, כבר נפרץ
אני רץ אל אחד הבכירים למראה/ הוא מראה לי חיוך שקפא לא מזמן
למראה הפסיפס, הקניון, העפר באוויר
הוא שואל – האם שוב תקעת פרח ברזל בדש האנטנה?
אתה עדין כל כך/ למה אתה כה רכרוכי?/ למה אתה תמיד אזרחי?
האם אני נשמע היטב? עבור. עבור. גם אתה נשמע קטוע
אתה, אתה נשמע פצוע, אתה בעמק מאורגן היקפית הרים וכינרת אחרת
אנא.
אנא הודע עוצמת אותותיך/ במכ״ם לא רואים את פניך
אני על הכביש המוביל עד לבית ההורים אני רץ/ רגלי הקליעים, מעליי הכרזות
הבכיר שעכשיו הוא קבצן או נביא ממלמל לעצמו –
אלוהים מי שיחד את השמש הזאת?
הצבא הוא צבא קבע, צבא נצח, צבא עד, התיכון הישן הוא רק דומה לעצמו-
הוא אכזרי ונטוש מסורג ונורא/ הקניון הגדול הוא פצצת תאורה
מדוע אינך מזוחל״ם?/ מדוע אינך נלחם?/ האם לשלוח אליך סיור ממונע?
אני מלא אמונה/ שלא יגיע ולא יחזור/ פצע שחור/ פצע שחור/ פצע שחור
אנא החלש עוצמת אותותיך/ אמירי הברושים לעת ערב/ לשווא לואטים שמך
מרחוק, לא ברור לי כיצד, כבר באים/ חצוצרה ותיפוף בשלושה רבעים
כמו נוגה שקוף הפושט באזור/ הקניון הגדול (מי זוכר, מי יזכור)?
הרחוב הוא רק פרוזדור בגוון חלבי/ בסופו אבי (בגרסת מילואים)
על ערמת עיתונים (שנראית כמו גל- עד)/ הוא ממצמץ בכבדות וצורך עליי – התפקד!
רות.אתה יכול סופית למות.
אנא הגבר עוצמת אותותיך
כאן אני/ (אני האזרח האחד)/ כאן אני/ (אני האזרח האחד)
כאן אני, לא שומע לא יודע.
צילום סטילס: מרגלית חרסונסקי
