כשסנטנה מארח, אפילו פלסידו דומינגו בא למסיבה. עם מישל בראנץ’ הוא עשה את "משחק האהבה", להיט שלא ממש נגזר מסגנונו. סנטנה אחרי SUPERNSTURAL הוא מוסיקאי שמנסה כל קומבינה מיינסטרימית, והאמת היא שיוצאים לו דברים סוחפים. גם סיל, מייסי גריי דידו
תקשיבו איך לואיס שר את ה"היסטריה דה אן אמור". כמה רגש. ואחרי זה בא "סומוס נוביוס", ואתה נמרח. חוליו היה פעם מלך הפופ הלטיני. מיגואל ירש אותו בגדול. ליבו הלטיני המזמר ייצר 34 תקליטי פלטינה. לא פחות. אם אין לכם
מי שערך את האוסף הזה מבין במוסיקה לטינית, כלומר במוסיקה אפרו לטינית אותנטית, זו הטמפרמנטית שנוגעת בשורשים האמיתיים של הז’אנר. מתוך ה-11 קטעים הקפיצו אותי "בוס טרז ביין" של "קוורטט טרז ביין", חלילו האקזוטי של הרבי מאן בקטע "טודוס לוקוס"
הגיטריסט והמפיק האמריקאי ריי קודר ממשיך להתחקות אחרי שורשי המוסיקה הקובנית הפופולרית, ובהמשך לפרוייקט ה"בואנה ויסטה" הוא חבר לגיטריסט הקובני האגדי מנואל גלבן, בנסיון לשחזר את השידוך שעלה יפה בין הממבו לפופ בין שנות החמישים לשישים, שבין מוביליו הבולטים באותם
זה אוסף פופוליסטי לאוזן מתפנקת ותאבת להיטי קלסיקה. הביצועים משובחים. דוגמאות: קלאודיו אבאדו מנצח על הפילהרמונית של ברלין ב"כוחו של גורל" לורדי. גם על "הספר מסיביליה" עם הסימפונית של לונדון. ליאונרד ברנשטיין על "אגמונט" לבטהובן עם הפילהרמונית מוילנה, קרלוס קלייבר
מעריצי פינק פלוייד – אתם יושבים חזק? זה הולך ליפול עליכם כמים צוננים. מי שציפה אחרי הופעת האיחוד שלהם ב live – 8 לקבל אלבום חדש של "פינק פלוייד", יופתע מ-112 דקות של אופרה על המהפכה הצרפתית, ששיחרר רוג’ר ווטרס (בדיסק
היא הייתה בת 24, כשהקליטה האלבום הזה. הטבע חנן אותה בסופרן אדיר, אלא שבמקום לעלות על במות האופרה הרגילות, הפכו את שאפלן לכוכבת פופ. איך? תופרים עיבודי פופ לביצועים אופראיים. שאפלן שרה בלאטינית ובאיטלקית של המאה ה-14. ומטפסת אל פסגות
מצעד פזמוני המקהלות, דה בסט אופ דה בסט, 30 קטעים, כל הגדולים והקלאסיים שבקלאסיים. זה בפירוש לא משהו אחר, אלא הדבר האמיתי. מבחר המלחינים (מוצארט, בטהובן, באך, פורה, ורדי, ווגנר, ברהמס, הנדל, ברליוז, רוסיני) מטופלים על ידי המקהלות והתזמורות הכי
לא מדובר רק בפשרה לטובת הקלאסי קל אלא מוצארט בארבע שעות, מבחר גדול של יצירותיו מתוך הקטלוגים של "דוייטשה גרמופון", "פיליפס" ו"דקה" בביצועים מובחרים, תזמורות, מנצחים, כנרים פסנתרנים (כמיצוקו אושידה). 2 הדיסקים הראשונים כוללים המוסיקה הסימפונית, הקונצ’רטי והמוסיקה הקאמרית. הדיסק
זה יקח אתכם למחוזות תחושה שעוד לא הייתם בהם. קולות ילדים במקהלה מופלאה מלונדון ששרים בהשראת יצירות קלאסיות (סינט סאנס, דיביסי, הנדל) וקטעים מקוריים של המנצח והמעבד רוברט פריזמן. חשתי תחושת עצבות, גם מגע שמיימי שקשה לתאר. פריזמן לוקח את
בוצ’לי הוציא באקט מסחרי צפוי אלבום לקראת קריסמס. והפעם הלך אצל לורין מאזל שעיבד לו את "הקונצ’רטו ארנחואז" של רודריגו, את ה"מאטינטה" של לאונקאבלו, את "ברקרולה" של אופנבאך, "שיר אהבה" של ליסט. גם כינורו של מאזל מעורב במסכת הרומנטית, ובסך
הטנור האדיר הופך כל שיר שחוק, יהיה זה "או סולו מיו", "ספניש אייס", "אל קונדור פאסה" "מעבר לקשת" למיני אופרה טעונת אמוציות. 14 השירים נאספו משני אלבומים: שירים לטיניים ו"BE MY LOVE", שדומינגו שר בשיא הרגש. מבחינתו, פרנסיס לאיי ברט
22 אריות ושירים הכי מפורסמים מושרים בביצועי ראווה ע"י לוציאנו פאבארוטי, פלסידו דומינגו וחוזה קארראס. הקהל מריע בהתלהבות כבר מהסולו הראשון. איזו הצגת ראווה של קולות. תמיד ימצאו תירוצים למפגשים האלה. במקרה הזה – אליפויות העולם בכדורגל ברומא 1990, גם לוס אנג'לס 1994 וגם
ברנבויים משתעמם או מתמסחר? הוא לקח המוסיקה הברזילית אל גבול השמאלץ. לדבר הקלות הזו, חברו יוצרים ונגנים כמילטון נסימנטו בשירה, קיירו בפטיסטה בהקשה ובבו סילבטי שעל העיבודים. "איזי ליסנינג" שנפתח ב"טיקו טיקו" ממשיך ב"טרווסיה" ואחרי זה "קורקובדו" סולו, שברנבויים מפקיעו
זו ללא ספק היצירה היותר אמביציוזית שהמלחין והמעבד היווני הוציא עד היום. נושא המסע למאדים הוביל את ונגליס לתזמורים מלודרמטיים עד בומבסטיים עם תזמורת ומקהלה, הלמות תופים ושתי זמרות סופרן, ג’סי נורמן וקתלין באטל. ונגליס פוזל להולסט, למאהלר. הוא מצטט
נמאס ממטפורות שחוקות כ"שירת מלאכים", "מוסיקה שמיימית" וכל זה, אבל האוסף נוגע במשהו שלא יתואר במילים. המוסיקה שאסף מרקו מילוביץ’ ממלאת את החדר בצלילי הנצח. זו שזירה של קטעים קצרים ואתנחתות המשקפים את הז’אנרים המרכזיים במוסיקה הדתית. אורטוריות, פסיונים, קנטטות
מעט מאוד נגני גיטרה קלאסית יכולים לסחוב אותך על פני דיסק שלם בפריטת סולו. סנטברגר, יליד בודפסט, שמנגן ומקליט בברלין, הוא מהנבחרת הזו. סודו? שילוב של אימפרוביזציה יפהפיה, נגינה מעודנת ובעיקר יכולת להעביר תחושה. ועוד דבר: השליטה בכמה סגנונות: ג’אז
בשורה ראשונה: דומינגו נפרד מקררה ומפברוטי. לא עוד אחד מ"שלושת הטנורים", והוא יכול מתברר גם לבד, כשמדובר בפופאופרה. בשורה שניה: בנוסחת הלטינו מעורב בספרדי עם כל השמאלץ הנוטף, 16 הסרנדות של המלחין המקסיקני אוגוסטין לארה תפורות עליו טיפ טופ. איך
האוסף יצא ליום הולדתו השבעים וגם לרגל 45 שנה על הבמה. מקבלים בין השאר "פרלוד מס. 1 בדו מז’ור", "אייר", הקונצ’רטו האיטלקי, טוקטה ופוגה, פסטורלה בדו מינור, פוגה מס.5, ה"גבוט". באך של לוסיה עדיין אטרקציה, מוגש ברוטב סווינג, קליל, מלודי,
מה שנערות "סקאלה", בלגיות בנות שש עשרה, עשו לנירוונה, לרדיוהד, לפוליס, לדפש מוד, לגרבייג’ אינה שערורייה. מד אחים סטיג’ן וסטיבן קושני עיבדו רוק לקלאסי, הקליטו את הבנות חי בליווי פסנתר, וזה יוצא נקי וטהור ושמיימי. מישהו מהאחים אמר: "בסופו של
"לה קומפרסיטה" ו-JEALOUSY הפותחים, הטנגואים הכי מפורסמים בכול הזמנים מנוגנים נפלא ע"י "סטנלי בלק והאורקסטרה" ההקלטות מ-1959, ובזכות הרימסטרינג, הן נשמעות פריחות, צלולות ורעננות. בהמשך יבואו עוד 21 קלסיקות של טנגו עם הרבה צלילי בנדוניאון משכרים. EL CHOCLO זה כבר
נדמה שההיסטוריה מתייחסת אליו כאל זמר של להיט אחד. להיילי, סמל הרוק הישן, יש כאן אוסף מלהיב של רוקונרולים עם "הקומטס". כל שלושת הראשונים, "רוק מסביב לשעון", "להתראות בהמשך, תנין" ו"שייק רטל אנד רול" הם בית ספר לרוקנרול. ובהמשך BLUE
טכנולוגיית הרי-מסטרינג מאפשרת לקבל את נט קינג קול מ"תור הזהב" שלו בין השנים 1943 ל-1951. בלתי נשכח? אכן. הקול הקטיפתי, הסווינג המיוחד. הקלות הנסבלת לשיר כל שורה, תהיה הכי פשטנית בכוונה גדולה. וקול שר בקלות כזו, שזה נשמע כל כך
הדריפטרס האורגינאליים היו להקת ריתם נ’ בלוז בסגנון שירת הדו-וופ בראשות קלייד מקפאטר. לא להאמין, אבל לדריפטרס היו 4 זמרים ראשיים שונים בין השנים 1959-64. כשההרכב המקורי התפרק, קם תחתיו הרכב אחר עם בן. אי. קינג. מאוחר יותר גם קינג
קול צרוד אמוציונאלי זועק את כאבי האהבה. זה הזמר שמשכנע אותך שזה בעצמותיו. אוטיס, אחד הכוחות הגדולים של ה-Soul, אמן ענק ומשפיע (בטוח שהוא השפיע על זמר כמו ג’ו קוקר), מת בגיל 26 בתאונת מטוס בעיצומה של קריירה, שנשענה על
הלבבות הבודדים והשבורים מהסיקסטיז מוזמנים למסיבת סלואו 2005 , להתרפק, להעלות זכרונות. כמה יפים היו הלילות ההם. כול שיר נושא מזכרת. לשמוע את ג’וני טילוסטון ב"פואטרי אופ מושן" ללא שריטות של הויניל הישן זה כמו לנסוע אחורה בזמן. פרנקי ליין
המושג "רוק" הוא שם ג’נרי כמעט לכול סגנון קצבי, כבד, מתקדם, פסיכודלי, הבי מטאל, אבל רוקנ’רול זה קודם כול סוף החמישים והשישים, כאשר התהווה ההיתוך בין ריתם נ’ בלוז וקאונטרי והתחבר עם האנרגיות של מרד הנעורים של דור הצעירים שלאחר
לא לזלזל בנוסטלגיה. כששומעים שירים ישנים – זה עובד. תלוי בן כמה המתגעגע: מי שהיה בן 17 כשפרי קומו הגיע למקום הראשון בבריטניה עם "מג’יק מומנטס" הוא הים כבן 64. מי שהיה בן 16 כשפטיולה קלארק הגיעה למקום ה-2 עם
הדור של מי? חיידק הנוסטלגיה תוקף גם את מי שלא חוו סיקסטיז בזמן אמת. בדף הפרומו כתוב שלהיטים כ"דונט לט מי בי מיסאנדרסטוד" של האנימלס, "יו רילי גוט מי " של הקינקס מעוררים געגועים למסיבות שישי כשהיו מכוונים את המחט
