הוא ממשיך להיות הדר’ ג’קיל ומיסטר הייד של הראפ. היכולת שלו לעשות פרודיה מסיטואציות היא שעשתה אותו ליגה בפני עצמה. צוחק, בלי שום טיפה של רחמים על מייקל ג`קסון, ג`סיקה סימפסון, הילארי דאף. מצד אחר הוא יכסח את ג’ורג’ דבליו
ניימן הוא מלחין קלאסי-מודרניסט, שקולנוע הוא רק אחד התחומים ביצירתו הפוריה. האוסף מרכז 39 קטעים ב-2 דיסקים, כולל קטעים שלא ראו דיסק מעולם. הכי מוכר: EMORIAL, מ"הטבח, הגנב ואשת המאהב" המוכער מסיכום חדשות העולם בערוץ השני. חוץ מזה נכללים כאן
איימי מאן היא היוצרת והמבצעת של רוב השירים לפסקול של הסרט שהיה אחד הלהיטים של 1999. היא פותחת בכיסוי ללהיט שבעים ONE של הארי נילסן שביצעו בזמנו "ליל שלושת הכלבים". חוץ מזה, סופרטרמפ חדרה לכאן עם שני להיטים מ"ברייקפסט אין
מה הקשר בין הקטסטרופה לשירים? שומדבר, 14 השירים מייצגים משהו מרוק גיטרות שורשי כואן הלן, משהו ממסורת הפולק/רוק האקוסטית. מצאו חן באוזני "ראסטד רוט", אליסון קראוס ו"היוניון סטיישן". ליסה לואב הנפלאה ו"ניין סטוריז" "סול אסילום", , BELLY רד הוט צ’ילי
דיסק כפול של מוסיקה קסומה, שעומדת בפני עצמה, גם בהשראת גאון הקולנוע האיטלקי וכמובן בזכות גאונותו של המלחין נינו רוטה, מלחין ומוסיקה רב-סגנוני שידע לא רק "לקרוא" את כוונות התסריטאי והבמאי אלא הוסיף מימדים משלו לסרטים, שיש בהם גם מהעממיות,
איך אפשר להפריד את המוסיקה מהסרטים של אלפרד היצ’קוק? אי אפשר. והנה – אולי בפעם הראשונה אוסף מייצג של קטעים מתוך פסי הקול של סרטיו, מוסיקה שיצרו ותיזמרו ברנרד הרמן (8 סרטים) וגם פרנץ וקסמן, דימיטרי טיומקין, ג’ון אדיסון, ג’ון
וויל יאנג, ההראל סקעת של האנגלים, שר יוצא מהכלל את "יור לאב איז קינג", כיסוי טוב ללהיטה של שאדיי. עוד כיסויים מוצלחים: ג’אמלייה ל"סטופ" של סם בראון, מרי ג’יי בליג’ ל"סורי סימס טו בי דה הרדסט וורד" של אלטון. במחלקת
המבחן של מוסיקה מסרטים הוא בקיום הכפול שלה גם כחלק בלתי נפרד מסיפור הסרט, גם בעצמאותה מחוץ לסרט ואחרי רדתו מהאקרנים.האוסף הזה עומד כמעט בצורה מושלמת במבחן הזה, בתערובת של מוסיקה לטינית מחניפה וגם יצירה מקורית שנוגעת בקלאסי. הכי
סיל שפותח ב"מונה ליזה" לא רק מצדיע לגרסתו המוכרת של נט קינג קול. הוא מחקה אותה. החיקוי טוב. זה אחד מהקאברים בסרטו של מיק ניואל (עם ג’וליה רוברטס) שמתרחש בארה"ב של שנות ה-50. בחרו שירי תקופה בביצועים חדשים. טורי איימוס
אופייני לטרנטינו המישמש המוזר הזה של שירים, מנגינות, דיאלוגים ואפקטים. האוסף נפתח עם ננסי סינטרה ב"בנג בנג" ("מייי בייבי שוט מי דאון"), ממשיך עם החצוצרה של אל ארט ב"גריו הורנט", רוקאבילי צ’ארלי פדזרס והסלייד גיטאר. זה יגיע עד קטע מתוזמר
"אין ביזנס כמו שאו ביזנס" מ"אנני גט יור גאן", 1946 הוא לא הביצוע הכי עתיק באוסף. "אוקלהומה" מודל 1943 נכנס לכאן. את "כול הג’אז הזה" מהמחזמר "שיקאגו" עושה אוטה למפר בגרסת הקאסט הלונדוני מ-1975. "הלו דולי" – קרול צ’אנינג מהגרסה
רי צ’ארלס לא הספיק לראות את הסרט הביוגרפי המצליח על חייו שביים טייילור הקפורד, בכיכובו של ג’יימי פוקס בתפקיד אגדת הסול והריתם נ’ בלוז, אבל הייתה לו יד בהפקת הפסקול, לפני מותו, וזה מורגש. פס הקול מתחיל מ"מס אראונד",
מזמן לא נהניתי ככה ממיק ג’אגר. פעם ראשונה שהוא כותב מוסיקה לסרט (חידוש של צ’ארלס שייר ל"אלפי" מהשישים), ובשביל פעם ראשונה, יצא לו משהו מרגש באמת, אלבום שירים יפהפה. אחרי חמישה עשורי קריירה ב"האבנים", הג’אגר עדיין בשיא כושר כתיבתו. מהפתיח
הנעימה האפית הפותחת של "של "סינמה פרדיסו" (1988) של אניו מוריקונה מתווה קו תזמורתי סימפוני תחושתי טיפוסי לאוסף 21 פסי קול שערכו ניצן דגן ועוזי פרוייס, תזמורים שעוטפים את הסיפורים. בלתי ניתן למדוד מה מידת השפעתה של מוסיקה על רגש
מה אפשר כבר לצפות מאסופת שירים שקיבצו לפסקול סרט? תתפלאו. המשך סיפור האגדה נתן השראה לאוסף שעומד בפני עצמו. כלומר זה לא סתם דיסק של שירים. דוגמאות? ה"בטרפליי בושה" עם דיויד בואי בגרסה לשינויים, הקאונטינג קראוז ב"מאוהב בטעות", ה-"אילז" (EELS)
כמו ב"רד הוט בלו" גם כאן כוכבי פופ מבצעים קול פורטר, מכותבי השירים הגדולים במאה ה-20. איכות הטקסטים היא שעשתה את שיריו לנצחיים. באלבום ההוא הביצועים חתרו לעכשווי. כאן נבחרת הזמרים בדרך כלל משדרת את רוח התקופה המשוחזרת בעיבודים רעננים.
צעיר אנגלי, כולו 22, נשמע כמו פרנק סינטרה העתידי. מי שהיה לאחרונה בלונדון יכול היה לתפוס את הזמר הסנסציוני הזה במועדון של רוני סקוט. אבל הנה אלבום שיבהיר במה מדובר. ג’מי פותח ב"מה כבר משנה יום". קול מיוחד, מגע חם, טכניקה
תמהיל בוסה-ג’אז-לטיני אוריינטאל שערך הצמד רוב גארזה ואריק הילטון. סטץ גץ ולואיז בונפה משתפים פעולה ב"מנינה פלור" עם הזמרת המצויינת מריה טולדו שהיתה נשואה לבונפה. סרג’יו מנדז ו"ברזיל 66" בקטע המוכר "שובה שובה" אבל מה תגידו על זה שריצ’י הייבנס
ראנקין הולך על פרשנות רכה-רומנטית לסטנדרטים. ברגמן, טלוניוס מונק, רוג’רס והרט, גרשווין, לנון ומקרטני, ליאון ראסל. לעיתים, הקול והפרייזינג מזכירים את צ’ט בייקר. מתברר שגם בטקסטים פשוטים, אתה לא צריך יותר משתיים וחצי אוקטבות. ראנקין יודע מתי ללחוץ על הקול,
זהו אלבום הפוסט בוסה-נובה של פול דזמונד, המלחין של "טייק פייב" והאלט סקסופוניסט ששוכן לבטח בפנתיאון של הג’אז. הקולקציה מלווה בתזמורים מלודיים חמים המנוגנים ע"י תזמורת גדולה בעיבודיו ובניצוח דון סיבסקי. בין הנגנים בולטים רון קרטר בבס ואירטו מורירה בכלי
קני ג’י מתחיל אצלי בהנמכת הצליל. ככה אני אוהב לשמוע את הסקסופון שלו. "מוסיקת מעליות"? "הג’נטלמן הראשון של הג’אז", היה נעלב. אבל בואו נגיד – מוסיקת המעליות האולטימטיבית, ואני לא אומר את זה בקונטקסט שלילי. מוסיקה היא לא תמיד אמנות
הנה משהו נדיר: שלושת הילדים הגדולים של המוסיקה והבידור בארה"ב פרנק סינטרה, דין מרטין וסמי דיוויס ג’וניור שרים, מצחיקים ומבדרים . אפשר להפוך את סדר המילים ולומר מצחיקים, שרים ומבדרים. הדיסק הראשון כולל הקלטות שנערכו בסוף נובמבר, תחילת דצמבר 1962
לסגנון של הזמר-פסנתרן מייקל פינסטיין קוראים "טרדישיונל פופ", בלדות סלואו בעיקר, מתמחה בסטנדרטים של גדולי מלחיני המוסיקה הקלה האמריקנית (גרשווין, ברלין, זונדהיים). רומנטיקן להחריד ששר בקול גבוה, רווי געגועים. פיינסטיין בחר הפעם ב"ספר השירים" של המלחין הפורה מייקל ווב שגם
רגינה מנגנת כינור פגניני המקורי (תוצרת 1743) שהיא קיבלה באופן נדיר לקונצרט ג’אז בגנואה. שידוך יפהפה בין קלאסי לקל. ברשימה שלה מוריס ראוול, קלוד דיביס, גבריאל פורה, אסטור פיאצולה ועד אניו מוריקונה של "סינימה פרדיסו". זה לא דיסק ג’אז. זה
אלבום דואטים רגשני לאללה של מלך האיזי ליסנינג של הסקסופון. קני ג’י הזמין לאולפן צמרת זמרים ונגנים: ברברה סטרייסנד, גלדיס נייט, צ’אקה קאן, לין ריימס, דאריל הול, ריצ’ארד מרקס, בריאן מקברייט. ומצד הנגנים: ארתורו סנדובל – חצוצרה, דיויד סאנבורן –
כנראה שבחייו לא העריכו כמה עוצמה טמונה בקול הדבש או המשי שלו. 40 שנה אחרי מותו, נט קינג קול הוא כוכב, אולי תודות לדיגיטציה האולפנית שמצליחה להוציא יופי של תוצאות מהקלטות ישנות. את האוסף הקליט קינג ב-1947, בהיותו בן 30.
40 שנה מלאו למות הזמר בעל קול הקטיפה, וזה תירוץ טוב לקחת שוב את הבסט אופ דה בסט וללכת על אוסף. ואיזה אוסף זה. הכי ממצה-מחניף שיצא אי פעם לקול, בסאונד משופר ומשופץ. הוא כולל הלהיטים הגדולים המזוהים עם קול הטנור
דיסק שמחולל סערת רוחות נוסטלגית עזה: הכוכבים של פעם היו מעבדים ומנצחים של תזמורות קלות ופוריות: פול מוריה ב"לאב איז בלו" ו"דה סמר נוז", ג’יימס לאסט ב"ביסקייה", פרסי פיית’ בנושא מתוך "א סאמר פלייס". תרקדו ואלס עם פרנק פורסל –
המאברקיס מחברים קאונטרי, רוק ופופ במהלכים מלודיים והרמוניים שמזכירים להיטי אהבה מהסיקסטיז (TELL ME WHY) הרכב שעושה גלים בזכות הסינגר_סונגרייטר – רול מאלו. המאבריקס מייצרים קיטש די פשוט המושפע מאלוויס, רוי אורביסון, פטסי קליין, הנק וויליאמס. בהאזנה לדיסק יש איזושהי
רשימת המצדיעים לאגדת הקאונטרי מרשימה: בוב דילן עושה את "לא יכול להוציאך ממחשבתך". אחריו שריל קרו ב"לונג קאם לונסאם בלוז". אהבתי את קב מו ב"אני כה בודד שאני יכול לבכות" וגם גירסה אינטימית מיוחדת של האבן המתגלגלת קית ריצ’ארדס ל"ניצחת
