מוסיקה ג'אז לייב

ג’וני גריפין – טנור סקסופון, קירק לייטסי – פסנתר, דאג סיידס – תופים, גלעד אברו – באס.   בקומוניקט תיארו את ג’וני גריפין  "הסקסופוניסט המהיר בעולם" גם  Tough Tenor – לפי התיאור הזה, אני בטוח שמישהו בקהל בזאפה חשב שהפסנתרן הקירח והסוער

הקינוחים בפסטיבל היו לא פחות מענגים מהמנות הראשונות והעיקריות: סטיב טורה, טרומבוניסט-על, לקח משימה: לשחזר את המוסיקה של האב הרוחני שלו, ראסאן רולנד קירק, המוסיקאי שניגן בו זמנית על מספר כלי נשיפה. הוא מנגן את המוסיקה של רולנד כבר מ-1968.

באילת הקיץ הזה רקדו הרבה, ולא לשכוח: מדובר בפסטיבל ג’אז. אבל כשבנות זאפ מאמה זזות על הבמה, אתה לא יכול להישאר תקוע בכיסאות הפלסטיק הלבנים.   מה שיפה בחמש נשות זאפ מאמה שהן עושות מוסיקה אתנית רב-לאומית, רב-לשונית ורב קצבית

דייב סמואלס, נגן ויברפון ומרימבה, קרא להרכב שלו "פרוייקט הג’אז הקריבי". לא צריכים יותר מארבעה קטעים כדי להבין את פשר השם היומרני. סמואלס הפך את השידוך בין המקצבים האפרו-קריביים לג’אז מסורתי לכמעט סגנון ייחודי, והאנסמבל שלו המארח נגנים אחד-אחד נשמע

הוא ניגן בחצוצרה ובפלוגלהורן. שיער לבן תפוח ושופע, על חלקו נראים שרידיו של צבע. פניו ופיו התעוותו, עמידתו מוזרה ומגובנת. ואז, כשפיית החצוצרה פגשה את שפתיו, שמענו את הצליל ועצמנו עיניים. ובאמת, טוב משמע אוזניים. הארל הקיף עצמו בחבורה  צעירה של ארבעה נגנים שבאה

התמונה שלה בתוכניה קצת משקרת. נו, פעם כולנו היינו צעירים ויפים. היום הגברת ריבס, היא לפחות עשרים קילו יותר. עדיין יפה מאוד. מה שלא השתנה זה הקול, ההגשה, היכולת לשיר ג’אז בצורה כמעט מושלמת.  איך היא שרה. נו דאל מומנט.

בקוקטייל שערכה עיריית אילת לקראת הפסטיבל, גיליתי בתוך ההמולה יפנית רזה, נמוכה  שקטה ונבוכה. החזיקה כוס ולא מצאה את עצמה. ניגשתי אליה. הצגתי את עצמי.   "זה אני שטלפן אלייך לניו-יורק", ואז עלתה בת שחוק לא קטנה על פניה. חשבתי מה

טוני אלן המתופף בן ה-65 מי שהמציא את סגנון האפרו ביט יחד עם פלה קוטה, חובט בתופים כמעט בלי להזיז את הגוף. המקלות כאילו נדבקות לתופים ולמצילתיים  בתנועות חסכוניות וחדות, והוא שוזר בקצב האפרו משפטים קצרים.   אלן פיתח טכניקה של תיפוף

הסקסופוניסט ארצ’י שפ (68) אוהב להניח את הכלי בצד ולשיר בלוזים. זה קרה הרבה במהלך ערב הפתיחה במשכן לאומנויות הבמה וגם כעבור יומיים בסינימטק עם הרביעייה שלו. שפ שר בלוז בטונים צרחניים.   הסקסופון יכול לחכות. תן לנשמה ללכת במקומו. אני מעדיף את

 מרגע שאצבעותיו של רון קרטר מתחילות לפרוט סולו על הבס, המוסיקה רצה בכל מיני כיוונים, מאילתורי אווירה דרך הג’אז הלטיני, הסווינג והביבופ ועם חיוך, שעשוע והומור. קרטר אגדת ג’אז, עלה על הבמה בחליפה מהודרת, וניגן מוסיקה שרחוקה מלהיות מכופתרת. קרטר במצברוח טוב,

גארט מנגן עם הפנים לנגנים שלו, אבל יודע מתי לסובב אותן לקהל. מי שבא לחפש את החיבור למסורת קולטריין, מצא אותו. מי שבא לשמוע ג’אז מודרני, לא התאכזב. קני גארט מתגלה כסקסופוניסט פתוח, חם, מתקשר מאוד.  יש לו  שפת נגינה משלו, "שפת הסטנדרט" שלו,

דון פרידמן – פסנתר, אד שולר – קונטרבס, טוני ג’פרסון – תופים, ראלף ללאמה – טנור סקסופון.   המנחה של הערב הזכיר שמלאו לו כבר 70, "יהודי חם" (נו, באמת. די עם גאוות היחידה הזו) ועוד כול מיני פטפוטים מיותרים של

אפשר להגדיר בקלות את הפסנתרן מתיו שיפ כאוונגרד ג’אז, ולמעשה, כול מה שאלתר הפסנתרן הזה הוא מהפכני ולא צפוי. שיפ (45) הולך על  קו דק בין סגנון FREE ג’אז ומוסיקה מודרנית. הוא נשמע כמבשר בשורת  הג’אז המתקדם בלי יומרות נפוחות. האילתורים

ג’ון היקס הקדיש את הערב לטלוניוס מונק. רפרטואר ביבופ מובחר, אקלקטי.  לא בחירה פשוטה, לא בחירה שקורצת לקהל, לא הסטנדרט’ס המקובלים. מיד מבינים שזה פסנתרן שאוהב לאתגר את עצמו.איך שהוא ניגן  – זה תמצית השליטה בפסנתר ג’אז. היקס בן 65,

  הירומי – פסנתר, קלידים,  טוני גריי – גיטרת בס, מרטין ואליהורה – תופים.   הירומי כבר  סופרסטארית  של הפסנתר, כמו ונסה מיי של הכינור. היא באה לתת הצגה. פעם שנייה שאני שומע אותה. כמו באילת, קיבלנו מפגן וירטואוזיות, וצריכים להודות שהיא