מילים ומנגינות של פעם, שירה בהברה אשכנזית, יוצרים מאלכסנר צ'ורקין ועד נתן אלתרמן, מסטפן וולפה ועד דניאל סמבורסקי, מאבא אשר שפירא ועד יעקב אורלנד, מחנינא צ'רקבסרי ועד דוד זהבי, מיעקב פיכמן ועד יהושוע רבינוב, ממרדכי זעירא ועד יאיר רוזנבלום. יהורם
לא אשכח את הערב הקסום הזה, במסגרת פסטיבל ישראל. הוא התחיל בשני ביצועים של מי שמעניק לשירים של יוני רכטר את הצבע הטבעי שלהם – יוני רכטר בעצמו. "בכול פעם שאני מנגן" לפי מילים של נתן זך מקבל את האינטימיות המינורית
"היא כתבה את פס הקול של חיינו", כתבו על נעמי שמר. ואמנם, שמר מזוהה יותר מכול מלחין מקומי אחר אם לא כ"מוסיקה ישראלית", (שהרי אין יצור כזה בדומה למוסיקה הודית, פורטוגזית או יוונית) הרי ללא ספק כמלחינה שהצליחה לבטא את הוויית הנופים
כולנו זקוקים לחסד, שרה נורית גלרון, והיא צודקת. יש רגעים כאלה של חסד בשירים שמחזירים אל התקליטים והדיסקים שלה החל מסוף השבעים. אני עוקב אחרי ההתפתחות שלה מאז חברה ליעל גרמן. גרמן היא אחד החסדים ברפטואר של גלרון, ושירים "כשהייתי ציפור
לא איכפת לי לקבל את הישן והטוב, בתנאי שיהיה טוב. זה לא קורה הרבה באלבום ה-35 שלו. הוא פותח בגעגועים. אריק "מרחף בחלל" במעין זרם אזכורים של רגליים יחפות, מים זכים, לחם מלח וכפות תמרים. שיר די סתמי. מתבסס על משפט
"הנר רועד ודועך, הים עולה על גדותיו". המילים מתוך "חמלה", לחן של ארקדי דוכין, עיבוד של פיטר רוט. הבריטון של איינשטיין משדר תחושת שבר וכאב. הימים – קורעים, הלילות קרים, התחושה – לבד. ב"אנה ואנה", זהו הבנאדם שאיבד יכולת לשפוט דברים, מה מותר
כל אחד רוצה להיות מישהו או משהו שר איינשטין, בקריצת עין. זה בלוז. אחר-כך בא עוד שיר בטכניקת הכתיבה המפרטת. שיר מצחיק. "אם הייתי סבל הייתי מרים לך הכל" "אם שרברב, הייתי פותח לך הצנרת", מחייך אריק דרך השיר.
חמישה דיסקים, תשעים שירים. הקשבתי לכל? מה-זה-הקשבתי: התרפקתי, נשפכתי, שרתי, צחקתי, התמלאתי געגועים. מ"רוח סתיו", 1958, להקת הנח"ל – אבל בגירסת "ארץ ישראל הישנה והטובה" מ-1973ו עד "תמיד זה הים" מתוך "מוסקט", 1999 צודק יואב קוטנר, שערך האוסף יחד
שלום חנוך שנות האלפיים הוא שלום חנוך אחרי סערות הרוק. בלי זיעת הפארקים. גם כשהוא עם שלמה ארצי על הבמה זה שלום של תחנות בדרכו. מחבר נקודות. במחוות כלפיו היום כבר נופלים למלכודת הסיכומים הדביקים, יותר התרפקות נוסטלגית מאשר אמירה
איך הגלגל הסתובב לשמוליק קראוס בין כוסית לכוסית בכסית, בין געגוע לגעגוע למשפחה שהלכה לאמריקה, בין ייבי, לליפשיץ, מוישה ומרסל. רוטבליט היה איתו בקטע הזה של "איך עושים תקליט". המוסיקה: בין רוק לבלוז, עיבודים רכים, לעיתים מזכירים את המהלכים המוסיקליים
לארבעת הדיסקים (100 שירים מ-42 שנה) זרקו הכל, הקלטות שחלקן נשמעות נורא, אבל גם ביצועים בעלי ערך נוסטלגי ייחודי, המיטב שבמיטב, מהכי יפים ונצחיים שלה. נוסטלגיה? שומעים את קולותיהן של נחמה הנדל ב"נועה" עם "בצל ירוק" (1957) ושל ריקה זראי ב"רב
אחרי שרוקפור עשו כבוד לאיינשטיין של 1969-1970, מיהרה "פונוקול" להוציא את טריו הדיסקים. להיטים: "אבשלום", "כשאת בוכה, אתה לא יפה", "מה שיותר עמוק". מי נמצא כאן פרט לאריק? שלום חנוך, חיים רומנו, רוב הקסלי – גיטרות, מיקי גבריאלוב ושמוליק ארוך
אצלנו שירי חג ומועד נופלים על אוספים נוסטלגיים, ויש מי שעוסקים במחזור השירון הלאומי. זהו האוסף הראשון שמזוהה עם התוכנית המיתולוגית בגלי צה"ל – "ארבע אחרי הצהריים". יש רבים שנתקעו עם השירים האלה. יש כאלה שכבר שמעו אותם אלף פעם
כמה פעמים צעקו לו מהקהל: "יאסו יודה". ויודה, עם כול האפר והאבק והיגון – מעולם לא שכח את נפש קהלו. גם כשהוא שר עוצמות של כאב, תמיד ידע לחזור ולשמח, לא כאקט מסחרי. זה עניין של יושר פנימי, כאילו אמר,
כצפוי נפתח האוסף ב"כמו צמח בר" בביצוע חווה אלברשטיין. סביר להניח שהיימן רואה בשיר פסגת יצירתו, ויש לו יצירה שראויה להרבה סופרלטיבים. אבל לפני הסופרלטיבים, השירים והביקורת, מעניין מה כותבת חוה אלברשטיין על יצירתו במבוא לחוברת המפוארת והמאוד מפורטת (סיפורי נחצ’ה הפיקנטיים על כל
בדפי החוברת המהודרת המצורפת לדיסק נכתב ע"י יואב קוטנר (נלקח מאתר "מומה") כי "שלמה בר והברירה הטבעית היו בין המוסיקאים שהשפיעו יותר מכל על קבלת המוסיקה המזרחית ע"י הממסד התקשורתי בישראל". זו טעות, כמובן. שלמה בר מעולם לא השתייך לאותה
