סינגלים חדשים

אחרי "בשדות של המושב" מספרת לנו אורטל אופק סיפור כמו מהאגדות על ילדה אישה וחיפושיה אחרי בחיר ליבה,  ההגשמה, ההתנפצות ואי יכולתה לחזור לאותה אהבה – "כי יש גבר אחד שאיתו ידעה אהבה". מה מוזר שאורטל בחרה בבלדת עם מסורתית

כמה מתאים השם (רעשקט)  לסינגל הראשון של ההרכב.  הצליל הווקאלי של מאור כהן (לא איש "זקני צפת") ונעם קינג אחיד, ייחודי, נינוח, הרמוני, המקצב – מידטמפו נעים, האווירה שמשרה הצליל הזויה, הזכירה לי עיבודים לורי אנדרסון. גם הטקסט הזוי: על

גילת הלל לקחה איזה טקסט שדוף על יחסים –  הוא לא השאיר לה דבר. הלך בלי מילה. "הדבר מסבך את שנינו" ו"אתה לא מסוגל לפעמים לוותר" ו"אתה רק מתרחק ממני" כשהמוטו: "מתי כבר תלמד לאהוב". מעניין אם יש קורסים לנושא

היפ הופ שמתחיל מינורי, צליל גיטרה אקוסטית קלאסי מעודן עם ניחוחות ספרדיים. ג'ורג' עושה את זה בוידוי לא מתפרע, שיר שמתפתח נינוח, עד שהוא  מגיע אחרי 40 שניות לקצב. על מה השיר? הבנאדם חרד מהצפוי, מייחל להגשים ולהפתיע – "אני

ניי, ניי ניי ניי יאללה תצאו במחול. תשירו עם מאיר סויסה – "לא תקצרי לי את החיים, אם תעזבי לעולמים". "רוצה לחיות את החיים כמו שהמליצו חברים", סיבה למסיבה. אז מה הסיפור של הבנאדם? – הפיק את הלקחים כי "גם

מה שקרה ליזהר אשדות מאז שמע את "פעימת לב אירית" של ואן מוריסון והצ'יפטיינז ב-1988. מה קרה? לפחות שלושה שירים מהמוסיקה שלו מושפעים מהמחוזות האיריים (,מה תאמרי", "הבלדה על…", "יש לך אותי") אלא שהפעם הוא עושה את זה מאוד במודע.

"ראיתי מלאכים עפים מכיוונך/ ואת נשארת מאחור/ ראיתי איך את מסתגרת אל תוכך/ נוטה מפני האור" ואחר-כך מגיעות שורות פחות "פיוטיות"  כמו "אל תלכי ממני.. אני לא הולך לשום מקום", שזה קצת קלקל לי את הפתיחה היפה. חבל שהדרה לא

ההיפ הופ הישראלי מת להיכנס לאולם החתונות. אישית מוסיקה של חתונות לא עושה לי דברם טובים. אז מספרים לי ניסים ונפלאות על ה"אקסוס" שהם הפכו להיות מלכי החוף של תל-אביב במסגרת הופעות הקיץ שלהם, שאני מעולם לא ראיתי, לא שמעתי

תמונות של סתיו ממלאות את הרחוב, שר הקול התמים-בתולי משהו של שמרית דרור, יש דגדוג רגעי באוויר של שכרון סתיו ושלכת מזמינה. המוסיקה רכה-אקוסטית, אירית במהותה, כינור מאלתר (מיכאל גריילסאמר) שלוקח למחוזות קלטיים. הרמוניות קוליות נעימות. קצב טיפוסי. מה טוב

"כשאני עולה היא מריעה לי/ כשאני נופל היא מצליפה בי"   מתחיל שקט, אינטימי, אור עששית.  מנגינה וקול חפים מיומרות. מעבירים הילוך ל"הגוף שלי בוער… רוצה להישאר איך… לספר לך על מי שקורה", והנה מה שהיה חרישי הופך לכמעט מתבכיין,

איך העברית של גליקריה? ואללה, משתפרת. אבל יש עוד מקום לשיפור על מנת שאפשר יהיה לקחת אותה להוציא לה תעודת זהות אומנותית ישראלית. כולי תקווה שהיא מבינה את הטקסט שהיא שרה. "היו ימים שצחקתי בחוץ/ כשהלב בפנים בכה" היא שרה.

"כמו מים זורמת/ כמו מי הנהר/ כמו עלה על המים/ כמו עלה שנשר"   הרבה מים זרמו מאז ששמענו את איילה אשרוב לאחרונה (למדה בברקלי, הפכה למלחינת מוסיקה לסרטים בארה"ב, עכשיו היא בגישוש חזרה, אלבום חדש בדרך) והנה מגיע שיר

שמעון גרשון אינו תולה את נעלי הכדורגל. אבל אחרי השיר הזה, הוא בטח צריך להמתין. אם המטרה לעשות הסבה לקראת הפרישה – גם כאן לא בטוח שהוא יכול לישון בשקט. הוא שר על אחת מעוררת געגועים, שכשכולם הולכים עם מעילים

מה היא תעשה בשבילו, מה הוא בשבילה כדי לשמר את האהבה, מקונן הנרקיס. סדרת גברים בוכים בלילה? ועוד איך, והשיר הזה מטפס בדירוג ומאיים לכבוש את הפסגה. מפגש בין המוסיקה של שמעון בוסקילה והקול של ליאור נרקיס הוא קטלני במונחים

היא שינתה את חייו, "סידרה את ליבו". יש אשה אחת שהיא כל חייו, הצליח לשרוד בזכותה, והוא אינו מוכן לגלות את שמה. זהו שיר של "מבט מסכם". יגאל בשן חוזר בוידוי רומנטי, רך כמו מחאה במאה מעלות צלזיוס, רגשנות מפויסת,

בטי מתבכיינת על זה שהיא מחרבת יחסים. הנשק שלה דרוך ומכוון כלפיו, אבל כלום לא יוצא מזה, רק רוח.  והיא מזילה דמעה. הוא סופג ממנה, ליבה נקרע. ולמה היא עושה לו את זה. היא הרי אוהבת. ניסיתי להשתתף בצער הוידוי

נו טוב, כמעט כל אב חדש ופחות חדש – מרגיש צורך לכתוב על זה שיר. אורי בנאי ("פרפרים", "הזמנה לחתונה") שר – "הנה היא באה לעולם ילדה קטנה שלי", ו"משחק בגן השעשועים אני ואת" ו"פתאום תגיד לי אבא בוא תקנה לי

הצלילים הראשונים מסגירים את האיש ואת המקור. אם הסלסה הגיעה אי פעם  למוסיקה המקומית, אז זה קרה באמצעות "אטרף". אטרף היא קודם כל רובנס הלא הוא רובן סלמון, ולא צריכים להזכיר להיטי סלסה מזיזים כמו "שולה", "מנגו בננה" ו"מגרדת" ששלטו

גלית עסיס שרה סיפור על אחת עדה שבכיתה הייתה המשיח של כל מי שלא יכל  לדבר (גלית, אומרים יכול בעברית תקנית. שגיאה בלתי נסלחת) אחת שרצתה להגיע למקומות אחרים, גבוהים יותר, לאלהים שלה. מנגינה פשוטה, מיד טמפו, צליל אקוסטי. שיר

מולדאבי משחק משחקי לשון – מכור לגמילה, למילה, לתהילה, למחלה, לקולה, לתקלה, ולהקלה וכו'. ואז בא המשפט: "מי מעשן את הסיגריה שלי  מתוכי, מי מתיישב לי בלב ובריאות, מי מדליק ומי מכבה אותי" וכו'. למה לשבור את הראש מולדבי? מה אתה

קצב ריקודי מהיר המתקשט בנוצות של הרמוניות נשיות חגיגיות הוא אנתיזה לטון של ירונה כספי שמבקש נואשות למצוא דברים שחסרים – ללא סיבה מיוחדת. דברים מהותיים חסרים בחיינו כמו אוויר לנשימה,  כמו חבר אחד בעולם. גם את  הדברים שאנו זקוקים להם באופן טבעי –

גם אסף אמדורסקי מצטרף לפרויקט המיוחד –"הדרכים הידועות", אלבום מחווה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך שיזם ומנהל משה לוי. ואחרי "חתונה לבנה" של אביתר בנאי, הנה עוד אכזבה. אמדורסקי מעביר את הדרמה לתחום ההפקה המוסיקלית. במקום להביא משהו מעצמו לשיר,

פתאום פולק סינגר. פורט אקוסטית במקצב ואלס, וגם זה ברוח הטרובדורים האמריקנים של תקופת הפולק. מגיעה גם שריקה ברוח מוסיקת קאונטרי. יובל בנאי שר על היפה בחצר של אלינור, עד כדי כך ש"לפעמים החיים הם יפים" ולפעמים ההרגשה היא שאלהים צייר

אלדד ציטרין רומנטי ונרגש – שר על בריחה איתה רחוק לאי-שם,  לעזוב את הרגע, "לשכוח אותך בתוכי ואותי בתוכך" ועוד מילות רגש כ"לנשום את כולך עמוק אלי" ו"הגעתי איתך לפגוש עולם". אני לא נגד חלומות רומנטיים, אני אפילו בעד שירה

זה ארז הלוי מ"הלילה" ו"שיר הדייגים"? מה קרה לקול הגבוה המיוחד והייחודי שלו? התחלף? צליל אקוסטיות, סטייל פולק פשוט לוקח לקול אחר, חם – ארז לוי שר על מה שמתרחש בסביבה, שער שנסגר, שער שנפתח, ארץ שפעם זה כך ופעם

יללת תנים וגיטרות בסטייל מוסיקת מערבונים פותחים את הבלוז של פאולו קונטה. אבי בללי מתחיל. רפי אדר מצטרף.טקסט: המבט שלו רדוד, צולל לתוך הסבך, והוא אפילו לא צריך אותה.  סיפור עצוב על מתאגרף, יריב אימונים,  שלילות בילה בזירה ועכשיו שערו

הוא מתחרפן, מתחרמן. נו, שתיתן לו כבר. כל הבנות שיצא איתן עד היום רק בזבזו לו זמן. ואצלו – הביצים כואבות. שיר לבתולים-חרמנים הצעירים. תנו חיוך. גם מי שחרטט את השיר הזה מגיע יותר מצחוק מאשר מכאב, אבל ככה זה

מה שעושה הפקה לשיר. תשאלו את גפן אם הוא היה צריך להרחיק עד אולפני אייבי רוד בלונדון ולהשתדרג בעזרתו האדיבה של סטיב אורשארד מי שבין השאר הפיק לדמייאן רייס, פול מקרטני, קולדפליי, טראוויס ואחרים. ומה התשובה? נו, ברור. מה זה?

היא זוכרת הכל, אבל בוחרת מה לשכוח, חותרת למקום שיכיל אותה בנוח. לוקחת מה שיש, צריכה לדעת לקבל. אבל לא מדי, לא בקומץ, רגע פחד, רגע אומץ. אוקיי, אוקיי. ואחרי שהבנו את התובנה ושהנ"ל הוא בהישג יד (לא בשמיים) –

צביקה פיק אולי בשלב שהוא הולך על גרסאות כיסוי לשירים שכתב לאחרים. השיר הנ"ל נכתב במקור לשרית חדד. הטקסט אומר משהו די מרופרף ושטחי על מוסיקה, רחבת ריקודים, אושר וריקוד האהבה. מה נשאר מכל אלה? בעיקר מוצר לרחבת הריקודים. כלומר המנגינה,