סינגלים שעושים רעש

האם תחושת זרות הטבועה בך במקום אחד עשויה להשתנות במקום אחר? שירה ויזל מתגעגעת לעולם אחר, שבעיני רוחה וגם בעיניים שצפו בסרט ("יצאתי מסרט עכשיו החיים")  נראה טוב יותר מהעולם בו היא חיה  ומעורר תשוקה לחיות/ לחוות נופים אחרים, כאלה

געגועים לאהבה אינם בהכרח למשהו ספציפי. לפי טון השירה כמו גם המנגינה, חן כהן נמצא לגמרי בתוך פנטזיית התשוקה הבוערת בו  והעוטפת אותו. זוהי מעין הזיה  שכולה מעוגנת בציפיה לטוב, סיפוק אישי כדי להגשים משהו בטווח שבין אשליה למציאות. כהן

הזמר מפעיל קול גבוה, כדי לזעוק מצוקה אישית-כללית, מחפש תשובות ל"שאלות אבודות", שומע קולות בלילות, מרגיש מחנק, מקבל רסיסים של זכרונות שנמסים, זקוק למשענת ראש, לנחמה. או-הא. כמה בעיות אפשר לדחוס לשיר אחד? תפסת מרובה לא תפסת? רביב כנר, בוגר

יש מקרים שאתה לא יכול לכתוב התרשמות משיר בלי הקדמה של מידע חוץ שירי. השיר בו גבריאלה מארחת את ארז לב ארי שווה מבוא קצר:  גבריאלה היא אישה בת 74, שחלתה במחלת ריאות קשה. כחלק מהכנות הפרידה שלה ממשפחתה, היא

כמה "קצת" ממנה הוא רוצה? האם המעט הזה ממנה יכיל את המרובה או שיעצים עוד יותר את המשיכה?  ההתנסחות השטחית מאפיינת סוג של טקסטים הנפוץ בפופ הים-תיכוני, המשמש זמרים להתבכיין על מר אכזבתם מאהבות שהושבו ריקם. הפניה למאכזבת היא בגוף

עזבו קורונה, משבר כלכלי, מיליון מובטלים. תנו לעידן רייכל ולסתיו בגר להשתעשע. השיר הזה לא יגיע לכיכרות. לכל היותר – יפנק את הנוהג בכביש הראשי המפוקק. יעלה חיוך קטן, למרות שהוא שיר עצוב. מה יש להם מהבחורה הספק מדוכאת, זו

מכתבי אוהבים מאוכזבים המופנים בגוף שני לאהובות מאכזבות הם צונאמי בפופ המקומי. מהסכר הפרוץ של ההתבכיינויות אפשר היה לייצר נהר שוצף של דמעות, וכותב שורות אלו הופך יותר ויותר אדיש לשירים האלה. כמה אפשר להכיל גברים בוכים מול נשותיהם האכזריות.

נביא שקר הוא אדם שמתנבא בשם אלוהים דברים שלא שמע ממנו. עמית אולמן (פדרו גראס בשם  הבמה שלו לשעבר) כתב מההסגר או מהבידוד, על נביא השקר המקומי ועל העם שמנגד, כשלמולו מרצד מסך כחול שמשדר מהקורונה יותר מאשר רק תחלואים

אופל רביבו יודעת למה היא מתכוונת במשפט "עשיתי אותך גבר"? האם היה נער בתול כשהכירה אותו? למה היא מתכוונת? מה היה מצב הצבירה שלו לפני שפגשה בו? זכר ללא תכונות של גבר? על מה בדיוק נלחמה איתו? מה לא הסתדר?לא

פז פרל הוא זמר שנותן לקול ההומה לשמש סייסמוגרף של הלב. שיר הכמיהה הזה מעביר את המאזין לתדר פנימי. פרל כתב מתוך  תחושה של בדידות מתסכלת, כשלון להגשים מאוויי אהבה, גם מתוך ציפייה לגעת ב"משהו" הנשגב מבינה, שהוא ככל הנראה

רועי ניצני שר תחושה של בדידות נפשית, ניכור, גם חוסר שייכות ואחיזה במציאות. "עוד לילה בלעדייך" הוא יותר מרמז שיש סיבה לבדידות, אם כי אחת בתוך אוריינטציה מנטלית שלטת בחייו. השיר נפתח בסאונד של  דפיקות לב מוגברת מלווה בצלילי פסנתר.

יהונתן גפן תרגל כתיבה מליצית על רומנטיקה עקרה. הוא קרא לסיטואציה – "עוד יום תפל של אהבה סדוקה". לפי המוסיקה והקליפ – לא לקחת ללב ולריאות. יותר נכון – להעביר לאזור הרגליים. אנחנו בדרום אמריקה של סמבה ושמחה ברחובות, קצב

לצחוק או לבכות? עדן חסון לא בוכה, לא צוחק. שר לה בהתלהבות את מה שהוא רואה אצלה, שהיא עצמה אינה רואה או מודעת: שהיא חיה בסרטים – "מסדרת ת'מציאות" לפי ההזיות שלה, משחקת אותה מאושרת – "משחקת את האידיאל".  לפי

מה יכאב לה? – "זה"… יכאב לה. מה זה הזה הזה? לא רק דלות השפה היא שורש הרע אצל מי שיחשיב עצמו לבטח "סינגר סונגרייטר", אלא המונולוג השטחי של הכמו-מתנצל בפניה, ש"מסביר" מה קורה איתו: לא בנוי למסגרות, לא שולט

יש סיבה לבכות בשניים? היא מבואסת ורוצה אותו. הוא מדוכדך ורוצה אותה. אז על מה השיר? למה נפרדו? נראה שזו דרישה מוגזמת לקבל הבהרות מיצרני ז'אנר הים-תיכוני. יש דרישה, יש מטרה, אז ממציאים עוד אינסטנט על יענו לבבות שבורים. מגייסים

פסיכולוג יפרשן את השיר  כעייפות נפשית, ניסיון לאיתחול מחדש של הנפש התקועה בסביבה עוכרת ומנכרת.  יציאה אל חיק הטבע, כמה שזה נשמע חבוט וקלישאתי, כנראה עושה את העובדה. בדימוי של שים אדרי – זה לשתול יערות במרפסות, מקום בו הילדות

הלוזר שופך תסכול שגרתי, מהסוג שמתאים לעשרות ולמאות מבואסים, שממשיכים לחלום בערבון מוגבל.  עושה שימוש עדכני בכלי הטיס הפופולארי כדימוי לסוג של חלימה בהקיץ, ניתוק מהמציאות. הרקע: הודאה בכישלון. מה שרציתי/  חלמתי להיות מול מה שקורה בפועל, שהוא משהו שאין

והפרחים למשקיעים, למפיקים, ליצרני הקליפ. יש כנראה משהו שכותב שורות אלה אינו יודע: מה כל כך מסחרי בחיבור בין עדן בן זקן ועומר אדם? האמנם קומבינה  שתתרום מסחרית לשניהם? השאלה מופנית למשקיעים. יש לי שאלה גם ליוצרי השיר: מה השיר

רבקה זהר מנסה לגעת במהות האמן בשורות פרוזאיות משמימות הפותחות את השיר בגוף ראשון. "שאלו אותי מה זה להיות אמן ומיד הבנתי שאני לא מבינה בכלל". ה"מיד" מסמן ניסוח חפוז, כאילו שהשאלה הזו לא עלתה בכל שנותיה כאמן. בהמשך מפתחת