מה היא צורחת? על מה ולמה? הטקסט אינו מגלה הרבה. יחסים על הפנים. צועקת אותו, אבל לא מספיק חזקה לעמוד בעומס הרגשי. ה"יהודיה" ברשות עצמה. פרויקט אישי של ימי קורונה. כשאורית תיתי שחף מתייסרת – הזעקה מרעידה קירות, וזה שיר
שירים מתחדשים, אוספים כוח מצוק העיתים. לובשים לבוש מוסיקלי חדש. אנחנו בימים שהאסון הולם בדלתות הבתים, תחושה אפוקליפטית באוויר. ה"תקרית" של דוד אבידן חוזרת בזמן. יוסי בבליקי חוזר, וכשבבליקי חוזר, יש על מה לבשר. רבים משיריו של אבידן סוגרים על
מי ששואל האם עדן בן זקן הסכימה לשיר את השטות הזו – צודק. ההגיון אומר שגם זמרת שכולה משועבדת למפיקי שיריה, לא תיפול למלכודת ההבלים והתפלות הזו. אני לא בטוח שעדן התווכחה. מבחינתה – סבבה. שיר שמח. דמות להזדהות? שיהיה
הכישלון של הטקסט במשפט האחרון: "בוא נשוט נגד זרם התודעה". האכלה בכפית של המאזין: אם לא הבנת עד עכשיו שאני שר על זרם תודעה – אז בבקשה, קבל הבהרה. חבל: אחרי המעבר היפה של צליל נשיפה שמשדרג את את השיר
"אמא את למעשה זה אני", כתב עמיר בניון מכתב תודה לאמא. השיר הוא אחד השירים היותר פשוטים, היותר פרוזאיים שלו. יש כאן חרוז אחד יפה ולא שגרתי: "אני רודף אחרי החוכמה שלך כמו עני". רוב השיר בהמשך – שפה עממית
אז מהי אהבה? השאלה כה שחוקה ונדושה, שלא ממש חשוב לי לשמוע עוד תשובה. קראתי באיזשהו מקום שנתן לי הגוגל: "קבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עמוקה כלפי אדם אחר, בעל – חיים או חפץ כלשהו". זה נשמע לגמרי
"אתה מתרחק", שרים שלומי שבת ועדן אלנה לאברה מגיסטו במלאת 6 שנים להחזקתו בידי החמאס. תחושת אבל ורוח של תקווה קיימים בלחן המינורי הנגיש. כשזקוקים לקול חם ששר "מן הלב" – פונים לשלומי. אם הקול הזה לא יגיע ליעדו עכשיו,
אז מה – להחליף את העם? לא את מנהיגיו? נאמר את זה ככה בלשונו של אמנון אברמוביץ': עם שיש לו כאלה מנהיגים – ראוי להם. העם הזה עדיין מאמין שמאז שהוא נבחר ע"י אלהים, הוא עדיין עם סגולה. מעניין לדעת מה
מה גרם לכותבת לכתוב שיר אוטוסוגסטי כל כך נחוש, לשכנע את עצמה לשנות התנהגות בצורה חיובית? על כך השיר אינו נותן תשובות. כל הנאמר-מושר ע"י ניצן גולן הוא חזרה על אמירות מחזקות של אהבה עצמית וביטחון מחודש בעצמה ובחיים חדשים
הגבר מנגן את הכאב והגעגוע, שומע את פעימות ליבה, בשעה שהיא על מרפסת של אחר – רוקדת עם עצמה. עם עצמה? למאור תיתון יצא מומנט חריג בין מצבור הקלישאות בשיר הזה. אשתמש באחת משלי: אין חדש תחת השמש הים תיכונית.
את הקול הפנימי שלך – רק אתה שומע. אי אפשר תמיד לתעד אותו, אבל אתה שומע אותו בבהירות. הוא בוקע ממך בסמכותיות . יש בו מימד אינטואיטיבי, משהו המנותק מנסיבות של מקום וזמן. הקול הפנימי הוא סוג של התגלות. הוא
אהבה היא ככל הנראה משאת הלב הבולטת ביותר בעולמנו, אבל גם אחד הדברים מהם אנו חוששים יותר מכל. מה יש עוד לומר עליה? היא מחייבת, היא מפחידה, היא מפתיעה, מעמידה במבחנים, ויותר מכול קשה לדבר עליה. אז מחברים לה מנגינה
זהו? זה השיר? להעביר חיים שלמים באוטובוסים ריקים? יש עוד משהו? – להתבונן בנופים. לצייר. זהו. לפי הקומוניקט זה שיר בדידות. מה בדיוק עושים לרעות רוזמן אוטובוסים ריקים? השראת בדידות? מהו ה"משקל" שהיא מורידה מעצמה. תגידו: קצר הכי טוב. למה
מילים שהפכו מנגינה, אולי מנגינה שהפכה מילים, אם להשתמש בשורש "הפך" ששולט בשיר כדי לתאר כל המשתנים מול ה שנשאר יציב, בטוח. "שיר שהפך הבטחה/ אהבה בטוחה" – חרוז שהוא משחק מילים מאולץ משהו שכמו נתפר טכנית כדי ליצר את
תקנו אותי אם אני טועה: לא זוכר שמתי כספי כתב מילים לשירים שהוא הלחין. והנה: לא רק הלחן – גם המילים שלו בשיר החדש. שיר יפה בפשטותו על אהבה לאם, שחייה השתנו מאז עזבה את אותו כפר קטן, שחיבר אותה
הלו, זה מגן דוד אדום?! תבואו מהר. מישהו איבד הכרה. אפשר אמבולנס? רגע, סתם, סתם, עבדנו עליכם. הכל בסדר. אמבולנס זה בשביל השיר המטורלל. לא התעלפות, לא רופאים, לא אישפוז. יותר דאנס משיר. שרבטו עבור הזוג נועה קירל את יהונתן
מה מחפש שלומי סרנגה במקומותנו? הבחור התחיל כמתיוון וממשיך לשיר יוונית בעברית או עברית ביוונית. שיר על הזמן, על החיים, על החופש על המוות. הכל מתחבר למסקנה פשוטה: חבל"ז – שחק אותה חופשי, נסה להיות עד כמה שיותר מאושר, אל
סוף העונה? אני לא יכול שלא להיזכר בשיר היפהפה של גלי עטרי – "סוף העונה, כל חלון מראה כבר/ את סוף העונה, בלילות כאלה/ היא לא ישנה, משהו עומד באוויר". יכול להיות ששוב עומד משהו באוויר? משהו בוער? יש מצב
לא יודע מי זה קובי ממן, אבל ברור מה הקו שלו: עוד שיר התבכיינות על זו שממררת את חייו. נעלי האולסטאר שלה שזרוקות בחדרו – "דרכו" לו על הלב. לא ברור איך ה"פוליטיקאים" נכנסו לשיר ומה הקשר של "כוכבי רשת".
שלום חנוך עולה על המחאה. נפלא. חיכיתי לו. לא המילים שלו. אולי טונה לקח לו אותם מהפה, ועכשיו החזיר לו לדואט הראפ-רוק הזה. הראשים מסכימים. האם שיר כזה היה יוצא ממנו? שאלה טובה, שאין לי עליה תשובה. מה שברור: כמה
הסונגרייטר מתכתב עם הסינגר, מספר לו על "עצירה", על משימות שלא הסתיימו, על רכבת מסתורין שמי יודע מתי תצא שוב לדרך, ועל תחושת רעב וציפיה לאהבה. אני מנסה לעלות על הקרון של גבע אלון. הוא נוסע ברוורס במנהרת הזמן של
גם אם היה רוצה להתאהב מחדש, היה מחפש את זוגתו שוב, מתעורר אליה מהחלום. זו אינה אהבה של ברירת מחדל. אז כן: מי שחושב ששגרה היא האויב הכי גדול של הזוגיות, לא מבין שלמעשה, שגרה יכולה להיות מצב נחשק ומקדם,
זה אינו שיר מחאה. זו הילולה שמנסה להיות מחאה. חבל שלא המשיכו את השורה החזקה: "בוא לא נשתוק עכשיו לתמיד/ דבר מהלב תתחיל להנהיג יש פה אנשים ולא רובוטים". מצד שני ה"לא הבנתי" הוא היתממות. בתוך עמכם אתם חיים. מה לא
אופיר אלחייני לא בדיוק יודע מה הוא רוצה, קצת מפחד, קצת חושד, אולי רוצה קצת שקט, לשמוח, או אחת שמחכה לו, אבל כדי להוריד מעצמו את רשימת המאוויים הוא מבקש – "שיהיה הכי טוב בעולם", סוג של התבטאות ילדותית סתמית,
טובה גרטנר יוצאת לריקוד איטי כדי להניע זרם תודעה, המלווה בקליפ אנימציה מתוחכם ויפהפה של גיל אלקבץ הגדוש בהומאז' לציירים מפורסמים מפיקאסו דרך שאגאל, מגרית, מירו, דאלי. "בסדר" היא מילת אמצע, המזכירה את האמירה הישראלית המוכרת "יהיה בסדר" – לא
Hillhar מייצרת סביבה מוסיקלית שמימית מאוד אסתטית. הקו המלודי, אווירת ההזיה מכניסים לנופים חורפיים אפלוליים. הצליל האלקטרו פופי, הקול הריחופי כמו מנתקים אותך מנרטיב עמוק ומשאירים במרחבי הזיה ענוגים. זוהי מהות הנרטיב – להכניס לעולם מוסיקלי מנתק, סאונד שחברי ההרכב
מושיקו מור מתבכיין על אהבה בסכנה. ההורים שלה שמים לו רגל. הוא חייל. היא עוד בתיכון. זו ככל הנראה לא הבעיה. אחרי הכל הגבר "מתחתן" גם עם ההורים שלה. איתם לא היתה אהבה, אז הוא נלחם עליה. סיטואציה מוכרת. אבל
ישתעשעו היוצרים לפנינו במעבדת שרבוטי מילים וחרוזים על פנטזיית אהבה. מה יצא? רוח מזרחית במעטפת אלקטרו רוק. שירתו הגבוהה של שי צברי הנשמעת ממוסכת, הולמת את "כמו מסומם בתוך עינייך שט". שעשוע? זו ההרגשה: מתכייפים על מילים וצלילים כדי לייצר
אנחנו ערב בקשת סליחות, אותם עשרה ימים בין ראש השנה ליום כיפור, הנקראים "עשרת ימי תשובה", בהם נהוג לבקש סליחות איש מרעהו. ימי הסליחות, שמתחילים בראש חודש אלול ומגיעים לשיאם ביום הכיפורים, מזמנים פתח לבחון את מהות הסליחה. בדרך כלל
חיכיתי לשיר הזה. הוא הגיע. פעמים רבות אני טוען, כי אין משוררי מחאה בארצנו. אם יש – מסתתרים, לא יוצאים מהחורים. כשנזקקים להם – דום שתיקה. יעקב רוטבליט התעורר, והעיר את אנשי "החצר האחורית". זה קרה בחצר האחורית שלו, ליד
