שירים חדשים

האם ניתן לאפיין כתיבה לז'אנר המזרחי? דנה לפידות מסתמנת כמתמחה. היא חרזה שיר לשבורת לב מקוננת. אין כאן שומדבר מקורי שייחד את השירים על פני שירי כאב אחרים של אהובים ואהובות נכזבים, פרט אולי לשורה פיקנטית: "הבגדים שלי קנית/ שמורים

בואו נאשים את הלב. מקור הצרות. הוא "לא רוצה לתת לאהבה למות". מה עושים נגד הלב? אין מה לעשות. לוקח אותך בשבי. גם קרדיולוג-על לא יעזור, כשמדובר בלב הרוחני-רגשי הזה. עדי מדנס צירף אליו את גליה ירון כדי שתשתתף בצער

דודי בר דוד יוצא למסע זכרונות בילדותו/נערותו, מנסה להכיל פיסות חיים בזרם תודעה משחזר. הטקסט לא תמיד קוהרנטי – מצד אחד תיאורים ממוקדים של תמונות מהילדות, ומצד אחר ניסיון לשרבב עניינים שנוגעים בפרשנות הסטורית כמו "זוכר ת׳קשר בין הון לשלטון",

מה חדש בז'אנר הקרוי "מזרחי"? לפי השיר הזה – חזרנו אחורה. תמיר בר און מיצג נאמנה את הטקסטים השבלוניים של הנאהבים המתבכיינים בלילות על שברון לבבם ("איך בלילות היה לנו קשה יותר"). בחלק הראשון יש הסברים פשטניים של "אגדות לא

אם להשתמש בדימוי של השיר, מאיה בלזיצמן עשתה חביתה מקושקשת מהשיר של רוני סומק. התחילה את השיר מהבית השני, ואילו הראשון – מוקם כשני וחזר בסיום, וכך הלאה, עשתה בבתי השיר כבשלה ויצרה סדר חדש.  בלזיצמן בראה, למעשה, יצירה משל עצמה, הפכה

עידן רפאל חביב משתף את הטבע, כשהוא שר על יחסים בינו ובינה. הרוח הקרה, השמש, הפרחים, הציפורים, עננים, כוכבים, הירח. גם ילדים תמים גויסו לצורך התובנה. הם נקיים מאותם מטענים שמהווים מכשול אצל המבוגרים. חביב אינו יכול לנתק את הסביבה

דו"ח על מצב שאינו מרומם את מצב הרוח ואינו מתרומם: הבנאדם חי בין לילה לבוקר. ירידה לצורך עליה, וחוזר חלילה. שומדבר גדול אינו מתרחש. לחץ, טירוף, מוח מתפורר מחום, וגם המשפטים שהיא אומרת – לא עושים לו כלום. נפילה טוטאל

אורי ביילין מתקשה להבהיר את סיטואציית הפרידה/ השתחררות ממי שהייתה אתו. הוא מציין עובדה אחת : "כל מי שאת נגמר" (מבחינתו – אכן נגמר, כי הרי היא לא מתה). ההמשך אינו מבהיר מה גרם לנתק, מי היוזם ומי האשם, האם

מי בדיוק הלכה לאיבוד? מהי השתיקה הרועמת שמאחורי הזיכרון של קני הסוף? ניתן  לחבר עוד מרכיבים בטקסט כדי להשלים את הפאזל. יש כאן "אגם שותק", "זוג צעיר" שמצא חלום, על "לילה נורא" של מי ששחתה ולא חזרה. משהו נגמר. היא

הצילו! זו התחושה שקיבלתי מזעקתו של בעז שרעבי. מה קרה? מה כואב לו? מה עובר עליו? בואו נשאל אחרת? ממה הוא פוחד, שהוא זועק "שמחה אנא עזרי לי קצת לברוח"?  שרעבי מחפש מקום בטוח, שקט, להיות פתוח, להשתחרר מכבלים של עצבות,

שנדבר באדמית? עפרית? יוני גנוט לא ממש מתכוון לשפה (לשון דיבור המשותפת לעם). הוא עוסק בשפה מטפורית. מי שחפץ להעמיק – האדמה היא מקור חיינו.  או כפי שנאמר – "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם,  עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים". באדמה

מהפכה כנראה תישאר רק בגזרת המילים והתווים. לפי השיר של האחים אייל ושחר אבן צור אפשר אולי לדמיין אי דמיוני שהכול בו כליל השלמות; מצב אידיאלי, הזיה, חלום בהקיץ. אנטיתזה למדינה שבשיר. אם לא נרים את הכפפה שומדבר לא יקרה,

נפתלי קון חרז לתמיר קליסקי טקסט פשוט על יציאה לדרך חדשה אחרי כל הבלגנים שהשאירו אותו מחוץ לאתניקס. כפי שמבשר הטקסט, יש כאן ניסיון מוסיקלי להתחלה חדשה, להתחדשות, אלא שהתוצאה צפויה עד מאכזבת. הטקסט מכיל קלישאות כמו "כל סוף הוא

הסטטיסטיקה לבטח תגלה שרוב השירים המתנגנים על הגלים הים תיכוניים עוסקים בשבורים ובשבורות לב. הזמרים והזמרות מנסים לא לטבוע בים הדמעות שיוצרת הבדידות לאחר נטישת האהוב. נסרין קדרי נמצאת הפעם בקבוצה הזו, מתרגשת, מתחננת, מקנאת לגבר שנמצא ככל הנראה עם

הנה בא עוד להיט של עומר אדם. הבנאדם כבר עובד על פסקול צפוי. תתבכיין על אהבות, זכרונות. נופים יפים של פעם. פעם היתה אהבה יפה, בואי ניזכר בה – "נברח רחוק מן השגרה כמו אז שהסתפקנו באושר הפשוט". מהו אושר

צאו לכביש הראשי עם הטקסט הלא פשוט הזה. הצלילים הקליטים, זורמים בנוחות חגיגית מלהיבה, ואז אתה מתפנה לקרוא פעם שניה ושלישית את המילים ושואל – איך המוסיקה של עומר קורן מתחברת (לטקסט). מה רוצה מאיר גולדברג לומר לנו? שהעולם רע

אחות קושרת את עצמה באחותה. מה פשר הדרמה המשותפת? מה פשר הדמעה שנמחקה? משהו שאבד, משהו שנולד. המשקולת לרגליה. החופש. שירי מימון מגלה טפח ומכסה טפחיים. השורה היחידה שאמורה לחבר ביניהן היא: "שתינו נלחמות להחזיק את החיים". שנאמין לזה? לשתיהן

מאין יגיע אושרה של הילדה שבגרה, מאין יגיע עזרה של מי שחרדה לעתידה?  – "ועכשיו שבגרת ניצת בי העצב/ מי יהיה לצידך, מי ישמור צעדך?" מלכי בן ימין טפרברג כתבה מעין מכתב של אם אוהבת החרדה לבתה, מרגע שהיא עוזבת

נפש מבקשת הצלה, נאחזת במי שמסוגל להכיל אותה. נינט שרה בטון אפל על אהוב, שמצליח להרגיע אותה גם כשהיא מאוד לחוצה – "חולץ את נעליי הקטנות". הוא מי שמצליח לאחות לה את שברי הלב, הוא נמצא שם בשבילה גם אחרי

מרב סמן טוב שרה תרפיה עצמית.  מדריך הפעלה להעצמה אישית. מציעה מעין ספונטניות מפוקחת. קחי עצמך בידיים. זה הזמן לשחרר מחסומים בלי עכבות. השתיקה אינה שווה זהב. הפשטות הטבעית מתוך התעוררות פנימית – זה מה שנכון לה.  כל הדברים הטובים

הטון הנמוך של שני פונה משדר תחושת געגועים עמוקה למי ש"עטפה" והייתה "מפרץ" והרגיעה ב"מילים ארוכות". מעניינת הפנייה שלה לדמות הנאהבת בלשון זכר – "פעם הייתי ילד", כאילו הילד הוא מהות שלזמן ילדות, שבו הילד מחפש את הרוגע והחום. זהו

אני יכול להבין את המגמה של ספיר סבן ואנשיה. לא יתכן שעדן בן זקן תהיה המלכה היחידה בשוק הפופ המזרחי. יש זמרת לא פחות מוכשרת ממנה, נדמה לי – טובה ממנה, אז למה לא לנסות תחרות. תחרות היא עניין בריא,

נרקיס שרה על בריחה למקום אחר כדי לנסות לשקם את עצמה – "לאסוף חלקים אבודים שהתפזרו מתוך חיי". מתוך חסר ואי ודאות, נולד הרצון להשלים מחדש את הפאזל של חייך, למצוא בית עם שמיים שיכסו על "המון פגמים". כל זה

We Are The World, מאמין קובי סאבלימינל שמעוני. מפה צריכה לצאת בשורת האנטי גזענות. לא רוצה להשבית שמחות, אבל במדינה בה הגזענות היא אחת התכונות השולטות, אני אומר לסאבלימינל – אשרי המאמין. מה אנחנו עושים כדי למגר את האפליה ולבחור