שירים חדשים

בטרמינולוגיה הספרותית קוראים לטקסט כזה – ארס פואטיקה: שירה המודעת לעצמה, עוסקת ביצירת עצמה, בתהליך יצירת השיר או הסיפור.  היוצר חושף לפני הקוראים את תהליך הכתיבה. עידו מימון נעזר בארבעה כותבים כדי לספר את סיפור היצירה: הקול אינו מספיק, גם לא מכונת

אתה הופך "תל-אביבי" ברגע שאתה שוכר דירה בעיר – רצוי (בלתי נמנע) – עם שותפים. לפי מחירי השכירות נכון לעכשיו, פחות משלושה זה איבוד לדעת כלכלי. דורי בן זאב אומר: למה לבכות ולקטר כשאפשר לחייך. אמר ועשה בשיר דיסקו קליל

יש חתונה בסוף? יש! יאללה בלגן. נולד עוד שיר חתונה מקומי, וכדי שיהיה שמח הכניסו גם את ביבי ושרה. בשביל מה? – החריזה או הפוליטיקה? לא בטוח שלכותבים יש תשובה.  מי מבקש הגיון בטקסטים ראש פשוש גובה מתחת לשטיח. אבל מה, תתחשבו

מה היינו עושים בלי האוונטות של האנגלית, וכל הסלנג הזה, שמושחל לחרוזי הראפ. יעל  מאס נורא רוצה להתערות בסצינת ההיפ הופ,  נעזרת בקול אפל של מי שקורא לעצמו צגאי בוי ומחברת חרוזים בצורה טכנית בשירה קרה, עם מעט פלצטים, והעיקר

ההתבכיינות על העבר בקולו המקונן של רותם חן היא התרפקות סתמית, אידיאליזציה חלולה שכל כל מה שהיה פעם, ייפוי של איזושהי מציאות מופלאה, אפילו לא מחאה נגד חברה שהטכנולוגיה מכתיבה לה צורת חיים וחינוך קלוקל. געגועים כשלעצמם מייצרים משהו מאוד  פסיבי

לשמוע פולק סונג כמו פעם, הפשטות הבלתי אמצעית, הטון הנקי. המנגינה הקסומה. רונית שחר היא עוף נדיר שמגיע ממחוזות העבר, כדי להעניק כמה רגעי חסד של יופי אקוסטי טהור. השיר נוגע במה שמעל כדי לחוש את הטוב במה שמתחת –

אני ואני ואני. רוצה ורוצה ורוצה. אהבה, כסף, קיסריה, ילדים. כמה משעמם. בכל זאת לא הכל שלם: "קצת איבדתי אותי" הוא אומר לאהובה ומבטיח "פרחים" וגם לבנות מחדש "כל מה שהתפרק". מסוג התמלילים האקראיים שעוברים לידי וממשיכים הלאה לדרכם.  לא

מילים בודדות, משפטים קצרים. סמי בירנבך משדר את האפוקליפסה עכשיו שלו. מעלה את החיזיון לכביש הראשי. קצב אחיד שלוקח לנסיעה שבה יכולים להתבונן בבתים הגבוהים שסוגרים על העיר. זה לא רק הניכור, אלא התחושה שמשהו רע עומד מנגד – מצב

אוהב אותה, מרחם עליה, מקנא במי שאיתה? אצל הגבר המאוכזב  בז'אנר המזרחי – הכל כלול. הגברת שנטשה קצת מטורללת, הגבר שנשאר לא רק כואב ומלא צער ורחמים עצמיים, אלא גם מספר על מה ש"כולם אומרים" עליה, ומציג אותה כמי שאינדיוודואליסטית "אוהבת

מה שאצלה בראש, מה שאצלה בלב. אני מנסה ללכת בעקבות הראש והלב של אביב טרנר על רקע "מכה" שחטפה ממי שהיה איתה. גם אם אני לא יורד לסופם, מפריעים לי ניסוחים לא קוהרנטים בתוך השיר כמו "למילים יש כוח" –

קו אוטובוס (24), שכבר לא קיים, מעורר אצל סי היימן זכרונות, לוקח למקומות שונים, שמגיעים מקיבוץ בית אלפא (הקיבוץ אליו הגיעה בגיל 12 ללא הוריה) פריז, תל-אביב, נוגע  באהבות של אז, אבל מעבר לגעגוע מדובר בסיפור שמעולם לא מומש. מה

מוצאת עצמה מתגעגעת לתחושות שליוו סיטאוציות ראשוניות של אהבה. פתאום שמו לב שהשתנה משהו בחיים. פרט לשני אנשים – יש בית, סיטאוציה שמשנה נפשית את ראיית העולם האישית. עכשיו התחושות מציפות  מתוך חלום, כי חלום מחזיר ללילות ההם.  מארינה מקסימיליאן

נבדה – יעד חדש? יש טיסות לו קוסט? הרי זה מה שעושה את הישראלי מאושר. לא היעד אלא המבצע או לנקר לכל האנשים את העיניים – שהוא עשה משהו מיוחד. מה מצאו אלון אולארצ'יק ודורון טלמון בנבדה? (תשובה למטה *) נשאל

אני אוהב את ריטה סנטימנטלית, גם כשהטקסט והמוסיקה נשמעים מעט תפורים למידותיה בתפרים צפויים. הסיפור שלה: היא באה אליו אחרי רעש גדול להחזיר את השקט. מה קרה? לא ברור אם טיפות כאביו על הבגדים ופחדיו הם תוצאה של יחסים בינה ובינו,

נסרין קדרי מתכוננת לקיסריה (9 בספטמבר), אתגר קידום בשביל הסולדאאוט. תפקיד המנטורית בדה וויס הוא לבטח מקדם מכירות (עד כה תזזיתית וחלולה), אבל עדיין זקוקה לכמה להיטים קלילים ומספקת עבודה למשרבטי הז'אנר, שמייצרים לפי דרישה. ראש קטן – אין בעיה, קליל

טונה שומר את האנרגיה – בשביל שיר כזה. זהו חוק שימור האנרגיה שלו. לא יבזבז אותה על הבלי העולם המודרני. "אני שומר ת׳אנרגיה/ מה לי ולכל השיט הזה?". מילים פשוטות: לא מתפזר, לא פוזל למקומות שאינם תורמים לו להתמקד באמנות

דנה לפידות מנסה לגעת בדיכאון. ההרס העצמי ינצח. גם הפיתויים הקטנים כבר אינם מצילים. פותחת בטון מלנכולי, מספרת את הסיפור האישי במפוקחות צלולה, חוזרת שלא לצורך פעמיים על מצב הלב ("הלב חלש", "הלב שביר") ואז במעבר מלודרמטי חד  מספרת על

המאוהב המתבכיין מבקש שלא תחסום לו את "הכניסה ללב". מה קרה? מי יודע. שירים בז'אנר הים תיכוני לא נכנסים לפסיכולוגיה. הגבר הדואג ינסה לשכנע אותה, שהוא מה-זה בסדר, שהשמש תזרח בקרוב, שהם ינצחו את כל הפחדים. יצרני  הז'אנר ממשיכים להשתמש

בערב קיץ חם כל האהבות התכנסו לדרך העולה, כמו שזיף בשל היה אז העולם. חנן יובל הלחין את המילים לקראת 20 שנה (כבר עברו?!) לפטירתו של מאיר אריאל, ולקח בשבי הנוסטלגי גם אחד כמוני שמתנער בדרך כלל מהתרפקות על העבר.  יובל  הלחין איזושהי

שנשתמש בקלישאה טובים השניים? אחרי האזנה לשיר – היא עומדת על קצה הלשון ולא יורדת ממנו. לא פשוט ששני מוסיקאים בעלי אגואים לא קטנים ילכו יחדיו בדרך אחת כדי ליצור יצירה משותפת. שלום חנוך ומתי כספי מקרבים ראשים ולבבות, מוצאים

לא בטוח שבילגו יראה את השיר לפסיכיאטר, הגם שהוא "מטופל נפשית הארדקור". הייתי גם נמנע להראות לבעלי נטיות  אובדניות. משנת היאוש הטוטאלי? לא בטוח.  בילגו יתלהב לחשוף את עצמו מהבור. החיים חארה, נשבר הזין מהכל, אבל איזה כיף לשיר את זה בראפ. מה

שירו לליברמן, מבקש דניאל זמיר. אז ככה: בעת כתיבת שורות אלו, יש מי ששרים לו, רוקדים סביבו, כורעים בפניו ברך. כפרה עליך ליברמן, בוא תציל את הקואליציה. האיש, חמישה מנדטים כולה, מסתובב כמו ראש ממשלה, מסובב את כל המושחתים. הוא

יוסי שריד ז"ל חשב על ירושלים, כשהוא כתב שיר על תל אביב. בשבועה המוכרת – ירושלים חשובה כמו יד ימין. כמו שאי אפשר לשכוח את יד ימין, כך אי אפשר לשכוח את ירושלים שהיא חלק  מאיתנו. אם נשכח – יד ימין