"כי שירי הוא משב הרוח. חלוני הפתוח. מעיין כוחי. צחוק ובכי. קץ ייסורי… אני בבית", כתב אלון על הלוח המחיק שקיבל. המילים מתוך "שיר ללא שם", שהפך מזוהה עמו מאז חטיפתו. לדברי משפחתו, זה היה השיר האחרון שניגן בפסנתר לפני
בטוח שיכתבו עוד הרבה עבודות על הקשר שבין הפופ הישראלי לפיוט היהודי ולתפילה בעידן הזה. משהו שהוא מעבר לאפיזודה אופנתית. להבדיל מ"מוסיקה מזרחית" שחלק מזמריה צמחו על תפילות בית הכנסת, אבל פנו למוסיקה מסחרית, קיים ניסיון לחזור לנטו של המקורות,
עכשיו היא לא שלו, אבל בחושך היא איתו אחרי כל כל הרע שהפריד ביניהם. איזו נחמה! מהשירים האלמותיים של ערן צור. יצירת פופ עשויה מחומרים שמעניקים לה חיי נצח. השיר הוא "קלאסיקה" מקומית גם בלי העיבוד הקלאסי המאוחר (קונצ'רטו ארנחואז)
ניצחת איתי הכל" הוא שיר של הודיה למוסיקה המצילה ברגעים הכי חשוכים. השיר מגלם את מסע האדם – ממשבר להתעלות – תוך כדי שמירה על יושר פנימי. עמיר בניון מצליח לגעת בנימים הרגשיים של המאזין, לא דרך דרמה חיצונית, אלא
שירים ישראליים שעוסקים בשיבה הביתה – מכילים בתוכם געגוע, תקווה, נחמה גם כאב. יש פלייליסט עשיר למה שקורה באלה הימים. ניזכר בשירת ההמונים של "הביתה" (מילים: אהוד מנור, לחן: יאיר קלינגר, ביצוע במקור של ירדנה ארזי) לשחרור חטופים בקיסריה שנקרא "קונצרט מולדת".
יום השואה מחזיר לשיר הזה. "לכול איש יש שם" עפ"י נסיבות חייו, שכניו, נופיו, חטאיו, כמיהותיו, אהבתו, תקופות השנה. השיר מתייחס לריבוי המשמעויות של המילה שֵם. "לכל איש יש שם". שורה חוזרת זו, מעלה את שאלת המשמעויות הגלומות בשמו של אדם,
שיר ישן נושן, אבל שהזמן שחלף מאז שנולד לא גרם לו להתיישן. “שיר אחרי המלחמה” ששר אריק איינשטיין הוא יצירה שקטה אך נוקבת, שמבקשת לבטא את התחושות האישיות והלאומיות של תקופה שאחרי מלחמה – ככל הנראה רמז בזמנו למלחמת יום
"לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל / וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת" זו שורת הגעגוע והכאב – ההכרה שהגעגוע לעולם יהיה שם, יחד עם האהבה העצומה והידיעה שמלווה אותנו בחיינו, כל אלה קופלו לשורת השיר הזו, החקוקה על דרכם של החיים והמתים.
יש שירים שהמציאות בישראל מעניקה להם תוקף מחודש. שמעתי את שרית חדד בגרסה חדשה (עיבוד והפקה: לידור סולטן) מרטיטה ל"תמונות שבאלבום" – שלא הייתה נולדת אלמלא מלחמת חרבות ברזל שהכניסה מחדש לתקופה של חרדות, שכול ולבבות שבורים. אם יש שיר שימשיך
קסמו של הלחן, הקצב שמוליך את אלון עדר לנתיב הגעגוע, לימים שנעטף בחום אימהי. מסוג השירים שמתכתבים עם נכסי המוסיקה המקומית. התאהבות משמיעה ראשונה, אהבה משמיעה שניה ושלישית. המבוגר מנסה להחיות את הזיכרון בתחושותיו להמחישו בריחות של עוגות, במראה של
מנין מגיע הקול הגבוה הקסום הזה? כמעט כתבתי "מכוכב אחר", אפרופו הטקסט. דניאלה ספקטור שרה מילים על אור כוכבים מול אנשים בשר ודם במנגינה נוגה, מלודיה ראשונית, צליל של מעוף, לוקח לספירה הזו שמרימה אותנו מקרקע השגרה. טקסט: יש דברים, אנשים,
אם החופש בעברה היה שלם, היא חפצה שגם המהפך, פרק ההתאהבות והאהבה – יהיה שלם. אם בעבר דרכה הייתה כביכול ברורה, שייכת כולה לעצמה, עכשיו היא מרגישה שהשינוי המבורך אינו מוביל אל תחושת השלם. חשה שהיא רק חלק ממנו, רוצה
השיר "אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי הוא מהשירים היפים, העדינים והנוגעים ביותר בזמר העברי. זהו שיר נוסטלגי־פואטי, שמביע געגוע עז לעבר — לילדות, לשכונה, לחברים ולתמימות שאבדה. זהו טקסט שהוא גם אישי מאוד וגם קולקטיבי, שמהדהד בלבבות רבים
יהודית רביץ לא הייתה עוד אחת המשתתפות בפסטיבל הזמר של 1977. היא הייתה אחרת, ענוגה ומעודנת, וגם השיר ששרה לא שייך היה לשום מגירה סגנונית ולא פזל אל רשימות השירים שנגיעו למצעדים. המילים של המשוררת לאה גולדברג ( "באת אלי את
רחל שפירא כתבה על התנהלות בתוך שגרת חיים. במצב הרוטיני היומ-יומי יש מקום לדמיון ולהתפקחות. פתיחת העיניים תביא להבנה שהחיים מלאי מהמורות וקשיים (הגשר צר), ולמרות זאת יש ללכת הלאה, לא להיחלש, לא לסגת – בציפייה לטוב. מתי כספי הלחין
כשאנחנו אומרים על שיר שהוא “קלאסיקה ישראלית”, מתכוונים בדרך כלל למשהו שהוא הרבה מעבר ללהיט חולף. “קלאסיקה” היא יצירה שמצליחה לגעת ברבדים עמוקים של התרבות, הזיכרון והזהות הקולקטיבית. בישראל, המונח הזה קיבל גוון מיוחד, כי השירים שזכו למעמד הזה ליוו
מהו רוק ישראלי? הסקירה ברוב המקרים תתחיל ב– פעם הייתה מוסיקה של אקורדיונים ולהקות צבאיות ומלחינים ממוצא רוסי ונעמי שמר עד ש…קרה מהפך. נצנן רוחות: מעולם לא התפתחה כאן סצנת רוק של ממש. משינה ותיסלם היו השולטות בכיפה משך שנים רבות, אבל כלהקות
לא מזרח תיכון חדש. זה אינו רק מצטלם כמו מלחמה. זוהי מלחמה. יותר משבוע. יכול לבוא אסון. ייאוש, אבל עדיין תקווה. אני מקשיב שוב לשיר הזה, שלושה חודשים אחרי השבת השחורה בעוטף. .והמלחמה: כמה נכון לעת הזו כמו לכל עת.
רחל שפירא כתבה על אהבה שכולה ויתור, הזדהות, השתתפות בצערו. היא תהיה איתו בכל צרה, בכל מצוקה נפשית. לא תשאל שאלות. תישאר איתו. זוהי פואמה אינטימית, עדינה וכואבת, המתארת מערכת יחסים שבה הדוברת בוחרת להיות נוכחת לצד אדם אהוב השרוי
מנין הוא שולה את המנגינות האלה? כמעט כל שיר שובה ביופיו המלודי. קווי מתאר מלודיים שמתחברים להמיית ליבו. געגועיו לאהובה – משורטטים במדויק. המרחקים שמחדדים את הערגה. המרחוק שמעצים את הבקרוב. המוסיקה – סגנון משלו, אינו תלוי בזמן. כמו המילים,
"שיר תשרי" מאת רחל שפירא ודני עמיהוד, בביצועה הצלול של חוה אלברשטיין, הוא פנינה לירית שמצליחה להעביר את התחושה הייחודית של תחילת הסתיו בארץ ישראל – תשרי, החודש של שינוי, חשבון נפש וגעגוע. השיר מתאר את תשרי לא כעובדה בלוח
מה בין מחיאות כפיים לגיבור במדים לכוכב על הבמה? גם על במה המשדרת כביכול בידור, עדין חשים "בין המילים" בכאב של החייל במדים, שזכה למחיאות כפיים על היותו הגיבור המגן על העם שבתוכו הוא יושב. ניסיתי לשחות בזרמי תחושותיו של
"רציתי למצוא עצמי במקום אחר", עמיר לב שר-מלחש בטונו המחוספס. השיר נקרא "פריז", וסוף סוף יש ללב מוסיקה. לא רק דיקלום מלוחשש על רקע צלילים. לא ממש להיט. אבל מנגינה קטנה ויפה, ומי שחיפש אצל לב קצת סטייל ליאונרד כהן,
יהונתן גפן סיפר, כי כתב את "הנסיך הקטן" על חייל שלא התאים למערכת הצבאית ולשירות הקרבי בפרט. "את השיר "הנסיך הקטן" כתבתי על חייל כזה. אנחנו, החברים בפלוגה קראנו לו "ציפציף", ילד רזה בגובה מטר וחצי, הנשק והציוד התנדנדו עליו, הקסדה
מהשירים הנוגים המחלחלים ביותר שנכתבו בזמר העברי. נעמי שמר בשיא פריחתה כפזמונאית בשנות השישים. במקור נכתב השיר ליוסי בנאי לתוכנית יחיד שהוא עמד להעלות ב-1966. בסופו של דבר, השיר לא התאים לקונספט של התוכנית, וב-1968, הקליטה אותו להקת פיקוד מרכז
"כל עוד עולה הבוקר/כל עוד נכתב הלוח/כל עוד הולך לו בן/ואב בעקבותיו/כל עוד שרים הילדים/על שנה חדשה/כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה" השיר לא נכתב בהקשר לתחילת שנת הלימודים למרות שמשמיעים אותו הרבה ביום הזה. מצד שני, ברוחו הוא
השיר "ירח" של שלמה ארצי הוא אחד השירים המרכזיים והמכוננים בזמר העברי, ונחשב בעיני רבים ליצירת מופת אישית, פיוטית ומוזיקלית. הוא מתאר מסע חיים של הדובר – מילדות ועד בגרות – דרך סמל הירח, שנוכח בשיר כתזכורת מתמדת ליופי, לזיכרון,
עמיר בניון הוא מהקולות הבולטים, הייחודיים והרגשיים ביותר במוזיקה הישראלית בעשורים האחרונים. ניתוח המוזיקה שלו – הן ברמה הטקסטואלית והן ברמה המוזיקלית – מגלה עומק רגשי, חיפוש רוחני, מורכבות אישית ויכולת נדירה לחצות גבולות של ז'אנר, מגזר ורגש. בניון הוא
שלמה ארצי שר ב-1973: "פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת/ / ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום". (מילים של אמיר גלבוע, פסטיבל הזמר והפזמון) שלום חנוך כתב ושר 24 שנים אחרי באלבומו "ערב ערב": "אדם
זו ילדותו השניה של אהוד מנור ז"ל כפי שכתב מתוך התבוננות אמוציונאלית בבתו. "ילדותי השניה" הוא גם שם אלבומו של מתי כספי שיצא ב-1984. השיר עבר תלאות עד שהגיע לגרסתו הסופית: באותה תקופה התגורר כספי בשכנות ליוסי בנאי ז"ל. הוא
