כתמים של תרבות רוק אותנטית. זו התחושה בסיום 8 הדקות של "ליבבתיני" בהדרן. ארז לב ארי והלהקה מותחים את גבולות השיר. התזמור סוחף. פעם, בעבר חשבתי, שמתאים לשיר הזה עיבוד אקוסטי. אחרי הביצוע הזה, אני חוזר בי: כך צריך להישמע
אריק לבנת שר, מספר ומנגן לילדים. לא סתם מנגן, אלא מחליף כלי נשיפה מכל הבא לפיו הנושף – סקסופונים, חלילים ועד שופרות. תשאלו איך הוא מצליח גם וגם וגם? ההבדל בין אריק לבנת וקוסם – שהוא,אריק, אינו מאחז עיניים. הכל
תודו: התופעה מעצבנת, לעיתים מרתיחה: בהופעות של ימינו, פרט לעניין העיקרי שלשמו מתכנסים, זירת ההופעה מוצפת בסמרטפונים המורמים רוב ההופעה אל על ומצלמים. צילום בסלולרי הפך חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה בהופעה. מתבוננים באמן דרך המסך הקטן והמרצד. המצלמים, כמובן,
אז מה רוצה יובל דיין להיות כשתהיה גדולה? זמרת רוק, פופ, אוריינטאלית, סינגר סונגרייטר? ואולי זו אינה השאלה היחידה שצריכה להישאל אחרי הערב הזה. עם כל הכישרון, הצבע הקולי המיוחד, הזמרת ברעמת השיער השופעת נשארה מעט מרוחקת. בסופו של הערב התברר
ג'אז לילדים? יש דבר כזה? כדי להאמין, הגענו בשבת בבוקר עם הנכד למוזיאון ת"א לאמנות דרוכים למופע המוסיקלי שהוכתר בשם "אמריקה שלי", מברכים את עצמנו ואת כל אותם הורים סקרנים, שטרחו ורכשו כרטיסים כדי לבדוק מפגש של הזאטוטים עם מוסיקה,
אומרים על סרג'יו מנדז, שהוא היה יכול להיות פסנתרן ג'אז גדול, אלמלא הקים בזמנו את להקת "ברזיל 65", אבל מנדז בחר בקריירה המתבססת על הפטנט שהמציא – חיבור בין בוסה נובה, ג'אז לטיני ופופ אמריקני בדגש על המלודיה ופחות על האילתור.
ידעתם שצמרת הג'אז האיטלקי העכשווי ביקרה כאן בסוף השבוע? זה קרה בזאפה ת"א במוצ"ש. נתחיל בתודות לגוף חדש הנקרא "קהילת הג'אז החברתית", שאירגן חובב הג'אז, המנהל האומנותי והמפיק ברק וייס בחסות שגרירות איטליה בישראל. המטרה: להביא לארץ הרכבי ג'אז איכותיים מהעולם,
השאו של אליס קופר הסתיים בהתגוששות בין דונלד טרמפ להילרי קלינטון. הילרי ריסקה אותו. השיר נקרא Elected. קופר בחולצה Alice Cooper For President – צדק. אם אחד כמו טרמפ מועמד לנשיאות ארה"ב, אין שום סיבה, שהוא (אליס) לא ירוץ לבחירות. אחרי ההופעה
אי אפשר לעצור את השנים. 31 שנים חלפו מאז Holding Back the Years. השנים עפו, השיר נשאר. הקול נשאר. המוסיקה של סימפלי רד ומיק האקנל נשארה. השנים לא העלו בהם טיפה חלודה. מייק האקנל, 20 שנה אחרי ההופעה הקודמת שלו
החבורה של בריאן וילסון פצחה לקראת סיום ב "סרפין יו.אסי.איי", "ברברה אן" וב"פאן פאן פאן". עוד לפני כן הגיעו "גוד וייבריישן" ו – Only God Knows. יכולת להבין, שבשביל השירים האלה התמלא האמפי פארק ברעננה. כבר בן 73 נער החופים,
מתאים לה להיקרא "לוז", בספרדית = אור. לוז קאסל, הזמרת הספרדייה בת ה- 58 בעלת הנוכחות המחשמלת, תפיץ את אורה בפסטיבל מדטירנה השבוע. קאסל בהגדרה לא מחייבת היא "פופ למבוגרים" adult pop. היא תיגע ברוק וגם בבוסה נובה. להיט גדול
מה אנחנו עושים עם הזמן המודרני הזה, שעף כמו טיל קדימה? – עוצרים אותו לשעתיים כדי לחזור במנהרת הזמן עד פסטיבל סאן רמו. פעם, עוד לפני ששמעו כאן על האירוויזיון, היה רק פסטיבל אחד, שחיכינו לו אפילו יותר מאשר לפסטיבל
כשאתה בעל תואר אבירות, 40 שנות קריירה מפוארות, מכרת 300 מיליון תקליטים והופעת בכל חור בעולם מהמדיסון סקוור גרדן ועד סין, לא נשאר לך הרבה מה לעשות. תן לקריירה וללהיטים לרוץ לפניך. תן לאצבעות לרוץ על הפסנתר. הנקודה היא שאצל
הערב נפתח ב – Highway Star . תפאורה – שלושה מסכי וידיאו שמעבירים צילומי תקריב מעולים של הנגנים. סאונד חבל"ז. אנחנו במהדורת 2016 של דיפ פרפל. פעם רביעית שאני רואה את החבורה בפעולה בישראל. מה חדש? אין חדש. מבחינת הלהקה
ארבעים שנה שדיוק אלינגטון הגדול, מי שכונה "אבי הג'אז", לא איתנו, אבל רוחו ממשיכה להלך על תזמורות המנגנות בהשראת המוסיקה שלו. אחת כזו היא התזמורת הזו בת 15 הנגנים, שממשיכה אותו ברוח התזמורת המקורית שלו. מציבים נבחרת של נגנים בהרכב
סטיבן וילסון התנצל מראש: הוא אוהב לדבר בין השירים, אבל בזאפה אמפי שוני, חייבים לכבות אורות ב-11, (למי המוסיקה מפריעה?) ותוכנית הערב ארוכה מאוד. אז יאללה מתחילים. בסיום הערב, אפשר היה לסכם: טוב שהוא נתן בעיקר למוסיקה לדבר. בגדול: הפרוג-רוק
כמעט כל ביוגרפיה של כריס קורנל מתחילה במילה grunge, מושג המתייחס לסגנון רוק אלטרנטיבי שמקורו בסיאטל. אחרי ההופעה בהיכל, הייתי מוסיף את המינוח soul לסיפור החיים שלו, לאו דווקא במשמעות של ז'אנר, אלא של טון ואווירה. למעשה – Soulful. זו
הגם שלא דובר על ערב שלה, אלא של הקאמרית הקיבוצית – באתי בשביל יסמין לוי, ואני מודה לתזמורת בניצוחו של ירון גוטפריד, שאפשרו לי להקשיב שוב ליסמין, ומתנצל בפני נגן המנדולינה הנפלא אבי אביטל – שהיה גם הוא אורח בערב הזה, שאינני מתמקד בו, ויש סיבה (להתמקד).
גם אחרי ההופעה הזו לא התאהבתי בארוס רמזוטי, בטח לא כמו הבחורה שדרכה על רגלי עם עקב סטילטו ואמרה: "סליחה, אבל אני חייבת לצלם אותו". מבחינתה אני יכול לכתוב כל מה שבא לי – רע, בינוני או טוב. היא את שלה השיגה.
אחרי "תגידי שטוב", שיר אחרון, הבנתי שקרה משהו יותר מטוב בחיבור בין אהוד בנאי לנסיית השכל. זה התחיל עוד לפני כן: כשאהוד ויורם חזן שרו "אני מאמין". הרגשתי לא רק ראשים מדברים, אלא מפגש נשמות. הטרובדור וזמר הנשמה במפגש עם
לאורך הערב, התחלפו מילות השירים לטובת השרים בציבור. ה – VTR הקרין קליפים, הזמרים עלו בזה אחר זה לשיר, מנחת הערב סיפרה סיפורים וראש העיר ואחיו עלו לתת קולם בשיר. גם הם רצו נתח בערב ההוקרה לזכרה של עפרה חזה.
חיכיתי ל"אבא", אולי השיר החזק ביותר באלבום החדש של שילה פרבר. הוא הגיע לקראת סיום, אבל בביצוע עידן יניב. הרמתי גבה. למה? הרי זהו מכתב אישי, ניסיון מחודש לתקשר עם אבא, לקבל תמיכה מתוך התפקחות. באלבום – תחושה מזוקקת בהבעה השייכת
התחיל אינטימי. שר "רוח" בטון מופנם, מעודן. גיטרה וקול. במה חשוכה. בדידות מזהרת. האם אנחנו במופע אנפלאגד, המשך של איזשהו קונספט של אברהם טל להתכנס לתוך עצמו? שנגלה את הסוף? – השקט שלפני הסערה. אחרי שתי גירסאות שונות של "בוקר
קרייג דיוויד החליף את הדי ג'איים שקדמו לו בהאנגר 11, ותפס את עמדת התקליטן כדי להשמיע את המוסיקה שלו לבדו מול קהל, שכנראה ידע למה הוא בא. אחדים שרו את השירים כאילו זה הלחם המוסיקלי היומיומי שלהם. קרייג, אחד הכישרונות
בהדרן שרה רוני דלומי "מי אמר", שיר מאלבומה הקודם "אל תחזיקו", ופתאום הקשבתי למילים. ורשמתי על מפית: ככה אני רוצה לשמוע זמרת. לא צועקת מדי, לא מתקתקה מדי, לא מצטחקקת, אלא שרה מתוך עצמה, הכי קרוב לעצמה. גם "תן לי
לקראת סיום הגיעה מחרוזת להיטים עם "רקדי", "אחת ויחידה", גם "רעיה" ו"האחת שלי". שיאי ההופעה? התבוננתי בקהל. הוא נשאר תקוע. מה קורה כאן? מי התעייף, ישי לוי או הקהל? סיבת ההתכנסות: אלבום חדש, "עכשיו הוא חול", מהטובים ביותר שלו, שיצא
סאבלימינאל בחר לסיים את ה"קונצרט" שלו עם "חלום של כל גבר", אחרי שהוא איתר את אשתו בקהל כדי להגיד לה כמה הוא מעריץ-אוהב-סוגד-מאושר מהזוגיות שלהם. עף עליה בגדול, וביצע את השיר בפעם השנייה בערב הזה. אדריכל ההיפ הופ המקומי, העדיף
הגעתי להופעה של סיון טלמור אחרי האזנה מענגת לשבעה שירים המציגים אותה באור חדש כסינגר-סונגרייטר מהשורה הראשונה. קרא עוד First Step Hide & Seek Circles Take It With Me
משהו טוב עבר על סיון טלמור במעבר לאנגלית. הגעתי להופעה אחרי האזנה מענגת לשבעה שירים המציגים אותה באור חדש כסינגר-סונגרייטר מהשורה הראשונה. שלוש שנים אחרי "לונה פארק", אלבום הבכורה שלה בהפקתו של יוני בלוך ואחרי שנתיים במהלכן הופיעה עם יהונתן גפן
שלום חנוך התחיל ב"נגד הרוח". ישוב על כיסא. נגנים מולו בחצי מעגל. יוסי פיין לצידו. במה ממוקמת במרכז הבארבי. הקהל יושב מסביב. בעידן המ.טי.ווי קראו לפורמט "אנפלאגד", כלומר רוק – אבל כמה שיותר אקוסטי. עוד תחנה של שלום בגלגול הזה.
