הדי.ווי.די הזה לוקח כמעט לכול המקומות שהייתם רוצים לפגוש/לראות את מדונה, לא רק למסע העולמי, אלא גם לחייה בין ההופעות, כדי לנסות להבין מה הופך אותה לא רק למגה סטארית, למלכת הדאנס פלור, אלא גם לאשה ששואלת שאלות ומחפשת תשובות.
מי יכול לאחות את ליבה השבור? שיר מס. 5 בחדש של ג'ואל שנקרא "לוויין" ינסה להתמודד עם הבעיה. זה גם שיר שנותן את התמצית המוסיקלית שלה – בתערובת של פולק, פופ, רוק וקאונטרי. אומרים שהגדרות סגנוניות נועדו יותר בשביל עיתונאים
אין באלבום הזה אפילו צליל סינטיסייזר אחד, ובכל זאת אני מגלה את אירייז'ר מחדש בגרסה האקוסטית, בקווי מתאר פופיים יפים, מעין המיוסיקאל של הלהיטים שלהם בצליל סופט נוגע, מגיע, מחלחל. בטח שזה שונה ממה שקיבלנו מוינס קלארק ואנדי בל ההם של
הפאניקה הזו היא כבר בגדר היסטריה. סיבה א': "אני כותב חטאים, לא טרגדיות", להיט שנמכר במיליונים. סיבה ב': קצב תזזיתי שמחבר בין פאנק רוק לדאנס מיוסיק. סיבה ג': הזמר הנלהב טעון האנרגיות המוספות. . מזמן לא שמעתי זמר מוזר כזה
בצרפתית סלין נשמעת טבעית יותר מסלין באנגלית. השירים נעים בין הלירי והאינטימי, בטון מתלחשש, מינור רומנטי, לבין מלודרמת קיטש, בטון גבוה מאונפף הבלוזים נכתבים בשבילך", חזק, מחניף. אבל מכל התשוקות שסלין שופכת בדיסק אקוסטית, יש לה אחת שהיא מביעה מרגש
"חיי היו בלגן גדול" בשיר אחד ו"חרטות אינן עובדות" בשיר אחר. האלבום של וויליאמס מכיל פופ קליט בד"כ, כולל השפעה ביטלסית ב STRONG- וב"פניקס מהלהבות", להיט ענק כ"מילניום" שמראה כי מדובר בזמר עם טווח טוב, קצת אובר דרמטי, אבל זה
בערב ה-11 בספטמבר, באולם קטן ופסטורלי בטוסקנה, שעות אחרי התקפת הטרור על ניו-יורק והתמוטטות "התאומים", כינס סטינג קהל מצומצם של חברים ומעריצים כדי להקליט אלבום בהופעה חיה. אסון התאומים קרה ממש באותו יום.כך הפכה הקלטת האלבום שנועדה לסכם תקופה ביצירתו, לערב
18 מובחרים של רבים מהם להיטי ענק – "חסר נשימה", "בריחה", "רדיו", "במילא לא אהבתיך", "תן לי סיבה", "חלומות", אבל גם הפחות לוהטים כ"רק כשאני ישנה". שירים שהם תמצית הפופ הטוב, קולות הרמוניים גבוהים של אנדראה, שרון וקרוליין, גיטרות אקוסטיות
"אולי אם אתנהג כך, הבחור יקרא לי בחזרה. נערות פורנו-פאפארצ'י, אני לא רוצה להיות נערה מטומטמת" ("נערות מטומטמות") פינק נותנת הצגת פופ-רוק מפוארת באלבום הרביעי שלה. שירים אחד-אחד. בטחון עצמי, עצמאות נשית מופגנת, ארוגנטיות. היא פותחת בביקורת נגד על הנערות
השביעי של החבורה הסקוטית המיוחדת. כמעט כול שיר הזכיר לי משהו. The Blues Are Still Blue, למשל, החזיר אותי ללהקה שפעם הלהיבה אותי – "טי רקס" שנמנתה על ז'אנר הגלאם-רוק. אבל לפעמים הם נשמעים משהו בין סיימון וגרפונקל והסמיתס. השיר
סטנספילד הולכת על שינויים. היא לקחה כמפיק את טרבור הורן האגדי, היא החליפה חברת מוסיקה, היא לקחה שירים מיוצרים שונים (רק בחמישה שירים היא שותפה לכתיבה) . סטנספילד מביאה את כול הניסיון שלה, הבעה של זמרת שיודעת להביע רגש בשיר
רוב תומאס, לשעבר סולן Matchbox 20 מי ששותף ל"סמות'", במסגרת Supertatural של "סנטנה", עושה פופ מהסוג הרגשני, מופק היטב. הוא שר "ככה נשברים לבבות", "לא עוד בודד" ו"תמיד אותו הדבר", בתערובת של קצבי רוק ובלדות פופ רכות. והוא יפתיע בהמשך
הפרסומת בארץ עשתה שימוש מעצבן ב-Somewhere Only We Know, מתוך אלבום הבכורה "תקוות ופחדים", שהזכיר את הקו המלודי רגשני הייחודי של "קולדפליי. הטונים של טום צ'אפלין דווקא הזכירו את טום יורק מ"רדיוהד". מכול מקום האלבום הזה שהוקלט בהופעות חיות מכיל
מה כבר יכול לבשר משפט נדוש כמו "לא יכול להסיר עיני ממך"? אז מתברר שיש עדיין רומנטיקה בפופ, זו שאינה עונה על סטנדרטים מוכתבים במבחני להקות בנים, כמו "לייפהאוז". החברה האמריקנית של ג'ייסון וייד מתמחה בפופ-רוק רגש מהסוג האיכותי. די
נדמה לי שזה כמעט טרנד: סינגרסונגרייטרים דואבים משמיעים וידויי אהבה נואשים נורא משכנעים. בלעז יש לזה הגדרה קולעת: Heartfelt Song. בלאנט מזכיר לי את דמיין רייס, למשל, בטונים הרגשניים שלו. בלאנט חיבר שירים בעודו משרת בצבא הבריטי שנמצא באזור קוסובו,
הזדמנות להכיר את האיש מאחורי הפופ הסנטימנטאלי בלייב. יגידו שזה קיטש, יגידו שזה טקסטים רגשניים נוטפים. בלאנט מצליח בטונים הנוגים שלו – לשדר אמינות. זה כוחו. הדי.וו.די צולם באולפני ה-BBC. השירים הם רפרודוקציה של הדיסק (('Back to Bedlam' + עיבודים
כמעט שלושים ושמונה שנים אחרי, זה עדין אחד האלבומים היותר מפתיעים של ואן מוריסון, בזמנו מחלוצי הריתם נ’ בלוז הפאנקי באירלנד. בפעם הראשונה, קיבלנו סולו של מוריסון שחשף את הטווח הקולי שלו. המוסיקה – פופ פואטי, בהשפעות מוצאו, פולק קלטי
אומרים שהביץ’ בוייז לא היו מגיעים ליצירה הזו ללא לחץ ההתמודדות היצירתית מול הביטלס. זה אלבום של שירה בעיקר. בריאן וילסון, הביצ’בוי הכי דומיננטי יצר כאן פופ מקורי ב"ק" גדולה ע"י חיבור אורגן וגיטרות, ויצר תמהיל אולטימטיבי. זה אלבום על אהבה,
הדיוות במופע שני שעורך ערוץ VH1 הן סלין דיון, שר, שקירה, הדיקסי צי’קס ואנסטסיה. אם "דיווה" זה משהו גדול מהחיים, אז שר נראית כאן הרבה יותר אלהית ב-BELIEVE מאשר סלין דיון ב-I’M ALIVE. קטע מסעיר: הדיוות מצטרפות למחרוזת אלביס. אבל
זמרות הפופ לשלטון! ובאמת, איזו שליטה. איזה אוסף. תגידו שם. עורכי האוסף (מה חבל שנבחר שם כה שחוק כמו Voices) לא לקחו כמעט סיכונים. לקחו את השמות הגדולים את הלהיטים האולטימטיביים, ובאיזשהו מקום טוחנים לנו את הראש: בכמה אוספים חלק מהשירים
אוספי האנפלאגד של MTV מזמנים פה ושם קטעים נדירים. לשמוע את את ק.ד לאנג שרה CRYING זו דוגמא אחת. לשמוע את אלטון מאלתר על הפסנתר ושר עם הציבור את "בני והג’טס" זו דוגמא שניה. זה לא רק קטע שלא תמצאו
לפתוח אוסף להיטים עם שלושה להיטי סלואו, זה נדמה לי חידוש. ג’יימס בלאנט – "יו אר ביוטיפול" הרגשני, בקסטריט בוייז – "אינקומפליט" הטעון סטייל בראיין אדאמס, דניאל פאוטר – "באד דיי", פופ רגש עם מנגינת נצח מכניעה. עורכי האוסף (עופר
אין ספק שעורכי האוסף זממו תמהיל הכי מחניף. למשל: מריו פרנגוליס בדואט עם המודי בלוז ל"לילות משי לבן", שרה ברייטמן שרה "בהיר יותר מחיוורון", מקהלת "גרגוריאן מסטרס אופ שאנט" מנסה לוקחת את "יריד סקרבורו" של סיימון וגרפונקל לתחום המזמורים הרליגיוזים.
מה יותר סוחף-מרגש? טוני ברקסטון ב"אן ברייק מיי הרט", כריסטינה אגילרה ב"ביוטיפול" או ויטני יוסטון ב"איי וויל אולווייס לאב יו"? לא ברור אם העובדה שאלבום האוסף נפתח בשלוש אלו מלמדת על טעמו האישי של העורך או על מניפולציה מסחרית להכניע
רוב הפרימדונות העכשוויות נכנסו לאוסף, שהוא כבר סדרת המשך של חברת BMG רששימת ה-20 נפתחת באוריינטציה פופ-ספרדית עם ג’ניפר לופז ("איינט איט פאני") ואחרי זה עולות ובאות כול מי שתגידו. הצלחת אוספים מהסוג הזה נעוצה באיזונים של סגנונות, טרנדים, מקצבים.
"איפה האהבה" של "דה בלאק אייד פיז" ו"בצללים" של "רסמוס" הם פתיחה לוהטת לאוסף שהמוניטין שלו מחייב. תלחצו על מס 10 ותקבלו את "סיינד סילד דליוורד" בגירסת בלו-סטיווי ונדר–אנג’י סטון" ואתם בעיצומה של מסיבה. לא תמיד נשמר המתח הריתם אנד
POWER GIRL? לא מדובר באמזונות פופ, אלא בזמרות שתעשיית הפופ יודעת להשתמש בכישרון שלהם למוסיקה מסחרית מהמדרגה הראשונה. השאלה היא שאלת המיסחור. בטח שאני מעדיף את אבריל לאבין של "מיי הפי אנדינג" על קיילי מינו "איי בליב אי יו". קיילי
רגליים ארוכות וחטובות על עקבים, רקדנים ורקדניות עטויי נוצות, תאורות מסנוורות, קרני לייזר בוהקים. קיילי מינוג בכובע נוצות ענק ובשמלת טווס משתרכת עולה ויורדת במעלית מתוך הבמה כדי למלא הוראות הכוריאוגרף בתנועת שבלוניות לצד רקדנים מיומנים, בשלל מערכות לבוש. Showgirl צולמה
חשבון פשוט: סיימון וגארפונקל הקימו את הצמד ב-1964 ופירקו אותו ב-1970. בסוף 2003 , תחילת 2004 ארבעים שנה אחרי, והם כבר מגרדים את השישים וארבע, והם שוב יחד. האמת: יכולתי להסתפק בקונצרט ההסטורי בסנטראל פארק, שיצא על DVD, אותה הופעה
