צליל הסקא שלהם זורק מיד ל"ריקוד המכונה" של "משינה". לא בטוח ש"באד מנרס" יודעים מי זו "משינה". בטוח ש"משינה" יודעים מי היא "באד מנרס". האוסף הזה מספק את הדברים היותר מקפיצים של המנרס ובלסטר בלאדווסל (דאגלס טרנדל) הקרח מתקופת הלייבל
זה מזכיר את הקלאסי שלו Harvest ואמנם הוא מוגדר שלישי בטרילוגיה הכוללת גם את Harvest Moon. "רוח ערבה" הוא עוד סאגה מוסיקלית, רוק שתחבר לפולק שמתחבר לקאונטרי, שמשקף את האישיות המיוחדת של הסטורי טלר הזה. כבר על השיר הראשון Painter
גם בלי לראות את ה-DVD, אני לא צריך לדמיין קהל שמקפץ ושר. זה ברור. שומעים את זה. האנרגיה והשמחה שיוצאת מהרכב הרוק פאנק הקנדי הזה (ממונטריאול) ושיתוף הקהל בשירה ובפורקן, הופכת אותו למוצר רוק לוהט ב"שאט אפ" הפותח פייר בובייה שנשמע
סנטנה, איך לומר את זה, ממציא את עצמו כול פעם מחדש. אחרי Supernatural (1999) ו-Shaman (2003) שנמכרו קרוב ל-40 מליון עותקים, קרלוס מזהה יותר לאן לקחת את צליל הרוק הלטיני בעזרתו של המפיק הממולח קלייב דיוויס. El Fuego הוא מתאבן
זה הרביעי של ההרכב האמריקאי, שלראשונה הופיע בסצינת הגראנג’, ושהצטמצם מרביעיה לצמד – גראנט לי והמתופף ג’ואי פיטרס. הדיסק מחזיר לרוק לא שקוף-ממוסחר, עם אלמנטים יפים של פופ ב"שנה את המנגינה", "עדות", "הסוף הרדוד". יש כאן כמה אורחים מכובדים כמייקל
הצירוף של מלודיה ומלנכוליה מוליד פופ נוגע ומגיע. נוגע בכל מיני דברים שאתם מכירים. יש דמיון ל"מרקורי רב", תזכורת ל"רדיוהד", זמר, ג’ייסון לייטל, שיודע לקונן בקול שביר, ועוד 4 חבר’ה שמספקים קצב מידטמפו והרמוניה אפרורית. שירים: "מתחת לכביש המערבי", "האגם
אם לוקחים את פורטיסהד, אואזיס ורדיוהד כנציגות של הרוק הבריטי המשובח בעשור האחרון, גומז נמצאת בליגה הזו. גם בדיסק הזה, שיוצא אחרי "ליקוויד סקין" קיים מגוון טיפוסי של חומרים, הרמוניות, אקוסטי, אלקטרוני, בלוז, פאנקי. מעבר לעושר, זה קודם כל היכולות האינטגרטיביות
היא מסוג הזמרות שעושה מיינסטרים רוק "עם ביצים", מחפשת את לב הקונצנזוס האמריקאי ואת המקום הראשון בבילבורד, בלי להתמסחר זול. בילי שרה "נשק את הגשם כאשר אתה מחפש אותי". הגיטרות והתופים עוטפים בצליל טעון, המילים משדרות אמוציות וסקס. זמרת שהיא
הפרחים מריחים מתוק ככל שאתה מתקרב לקבר", שרה ז’קלין אבוט ב"כמה לוקח לדמעה לייבש", הצליל נשמע אולי מיושן משהו, אבל הביוטיפול סאות’ מגשימה את הקונספט של יצירת פופ מקורי בפרספקטיבת העבר. "השפעת הים" סולו של פול היטון זה פופ מהסוג
ללא המתופף ביל ברי שנטש, חוזרים אר.אי.אם עם אחד האלבומים היותר מיוחדים שלהם. הטונים של מייק סטיפ, מעידים על על חוסר שקט פנימי. מצד אחד, "לוטוס" הטעון שמזכיר משהו מהרולינג סטונס ובין "חשד" היותר רך-מינור-הרמוני, ומיד בא מעבר לקצב האלקטרוני
אואזיס, טוענים, היא הלהקה הכי מושלמת אחרי הביטלס. ברור למה חושבים ככה: אואזיס מזכירה את מופלאי ליברפול בעיקר בצירוף של קצב ומלודיה. זה לא רק החומר, אלא גם הביצועים. השירים האלה, הבי-סיידס מאז 1994, אומרים כמעט הכול. רוק מלודי שאינו
רוק של תשוקה ונשמה, שילוב של גיטרות ומלודיות מוצלחות. אין לי ספק שהקונטרה-טנור הרוטט של הזמר MUDRICZKI ממלא בהרכב הזה את מה שעושה מייקל סטיפ ל REM וטום יורק ל"רדיוהד", והגם שיש משהו בהשוואה ל"סטון רוזס", ההרכב הבריטי הזה ממנצ’סטר
"שוגר ריי" (ילידת 1992) מחלקת את התוכנית שלה למה שנקרא "סאני פופ" ולרוק פאנקי גרובי עם אלמנטים של היפ הופ ורגאיי, מקצב שקיים ב- FLY, הרצועה השלישית, הנחשבת מלהיטיה הגדולים. ויש להם גם למי שחפץ – רוק הבי מטאל. עוד מספרים
האלבום ה-25 של "האבנים" מתחיל כמו שמתחיל אלבום של "האבנים". ג’אגר, 65, צועק מחאה כאילו הוא בוודסטוק. הם עושים רוק נטול רסן, ג’אגר עדיין מנהל דיאלוג עם הגיטרה של קית’ ריצ’ארד. כן, משהו עוד עובד מאחורי הקמטים של זקני הרוק, והנה,
קרו, סינגר-סונגרייטר מהסוג הישן והטוב, שרה סטייל רוק קאונטרי שנות השבעים. "ק’אמן ק’אמן ק’אמן ברייק מיי הרט אגיין" בעזרת ידידה, סטיווי ניקס, רגש נטו. ב"איטס סו איזי" מצטרף דון הנלי מ"הנשרים", ורשימת האורחים עוד ארוכה: לני קרביץ, מילו האריס, ליז
מכנים אותה המשוררת של הרוק, הפאנקיסטית האלהית. משווים אותה לדילן, ובצדק. היא מהדור שלו, והיא שרה כמוהו. אולי לא גאונית הפיוט. אבל ההבעה, קול הכאב ב"אודות נער", שנכתב ככל הנראה בעלה פרד סמית’ הגיטריסט המנוח, חודר בעוצמתו הפנימית, נע בין
זה הדיסק החזק ביותר שאטרידג’ הוציאה. אני אומר בבטחון: כל ששת הקודמים נשמעים קטנים מולו. אטרידג’ עשתה עבודה מושלמת והגיעה לאלבום אישי רטרוספקטיבי מצמרר. זה מסע כאב שמתחיל ב"אהוב, בבקשה" ומסתיים ב"רפא אותי", ואיזו עוצמה מליסה משדרת. טונים חזקים וחודרים
הפתיחה הרוקיסטית החזקה מפתיעה. מוריסט עצמה עיבדה: זה צליל גיטרות כמעט מטאלי, חסר פשרות. השיר מדבר על 21 דברים שהיא היתה רוצה במאהב. מוריסט הולכת עד הסוף. ריכוך? הוא יגיע ב ,FLINCH מנגינה מקסימה. היא שרה מתוך פגיעות נפשית עמוקה.
למה צריכה אלאניס ורסיה אנפלאגד אקןסטית לאלבום המצליח שנמכר ב-30 מליון עותקים? אז הסיבה הפורמלית – מלאו לו 10 שנים. אבל מעבר לזה, רק אחרי שמקשיבים, מבינים שיש כאן הצעה לריגושים מחודשים. אני שומע את Perfect, וזה בדיוק מה שזה
פוגרטי מגיח מההסטוריה של הרוק, וההקלטה החיה היא הצדעה ל"קרידנס קלירווטר ריבייבל", ההרכב המסעיר שהוא הנהיג. הגיטרה הישנה היא אותה הגיטרה האחראית ל"סוואמפ רוק", רוק הביצות, 18 שירים, הרוב ישנים – "נולד על הבאיו", "סוזי קיו", "אכשף אותך", "מרי הגאה",
אגדות חיות מצדיעות לקלסיקות של "סאן רקורדס", בסגנון הרוק הקלאסי. פול מקרטני שר "איטס אול רייט מאמא", כריסי היינד וג’ף בק עושים "מיסטרי טריין" וג’וני הלידיי את BLUE SUEDE SHOES טום פתי נהדר ב"בל מון אופ קנטאקי". בראיין פרי מתרפק
קול החצץ נע בין בלוז לרוק קלאסיים. דילן, ואן מוריסון, רנדי ניומן. רנדי ניומן ניגן פסנתר ב SAIL AWAY- ו"אינך יכול להשאיר כובעך", טוני ג’ו וייט סיפק לקוקר צלילי חשמלית ב"לב מלא גשם". בילי פרסטון מנגן המונד ב"דלתה ליידי" של
אדאמס הוא המיינסטרים של הרוק, אבל חייבים להודות שהמיינסטרים הזה נורא אקספרסיבי, הרמוני ועשיר, וכשהוא "איך את מרגישה הלילה" השקט, או "בואי בואי"- זה טעון בהרבה דציבלים רגשיים. מה שבולט כמו בכל דיסק חדש של אדאמס, אלה שירים מלודיים ורומנטיים,
בלאר אחרי "הבריחה הגדולה" מנסה לא להסתובב סביב הזנב של עצמה. שומעים עוד פעם השפעות של הביטלס קינקס, בואי. דיסטורשנים וכיסוח סטייל סיאטל, וגם םפאנקי צליל אקוסטי. הקטעים המעניינים הם בשילוב בין מלודיה לקצב כמו ב – ON YOUR OWN
לא הרבה יודעים ש"ביסקוויט בוי" הוא פול היטון הסולן של "ביוטיפול סאות". כאן הוא בחר להתמקד בטקסטים, אישיים, פוליטיים-ציניים ושנונים. היטון מדבר כמעט על כל דבר מאידאליזציה של יחסים בינה ובינו ועד אילי הון השולטים בתקשורת. השיר המצוין POEMS הוא
"איטס מיי לייף" הפותח מבשר טובות. גיטרות נהדרות, מלודיות יפהפיות וסולן משהו. לא סתם נזרקו כאן סופרלטיבים ע"י הבקורת. בון ג’ובי יודעים לעשות רוק. טיפה מיינסטרימי, אבל הם לא רחוקים מהתמצית של הדבר האמיתי. "אמרי לי שזה לכך", "תודה על
"כול הדברים משתנים, לא רגוע, לא בטוח/ בשביל זה להמשיך להילחם?" תחושת ההשתנות מתורגמת ע"י בילי קורגאן, הסולן לשעבר של סמשינג פאמפקינס לאווירת רוק הנאורוטית. הוא שר שיר בשיר השני באלבום: "לא יכול להעניק לך את ליבי הישן" ובשיר השלישי:
אר.אי.אם עוברים מהלך-רוח מלנכולי לרוקנרול. מגיטרות רכות לדיסטורשנים. בראיונות הם דיברו על אלבום שנעשה בשיא עונת ההופעות, שזה אומר – אלבום דרכים. המחזה הוא אותו המחזה, גם השחקנים וגם ההצגה. סטיפ נרגש. מערבולת הרגשות שהוא משדר אותנטית. "אר.אי.אם" לא תהיה
לסולן של WALLFLOWERS קוראים ג’קוב דילן, ולא ממש צריכים להמר על כך שמדובר בבנו של. האינטונציות מסגירות, ולא רק בשיר כמו "אפ פרום אנדר", אבל בעיקר בבלדות. בשירים היותר קצביים, יש יותר אסוסיאציה של ספרינגסטין בעיקר ב"כמה פרחים פורחים מתים".
מה נשאר מהרוק האלטרנטיווי של להקה כשמוציאים ממנה אלמנט החשמל מתברר שליין סטיילי יכול להמשיך לשיר על מוות, יאוש וסמים, וזה לפעמים ישמע לא פחות טוב, הגם שהשירים נשמעים כפצצה ללא מרעום. ג’רי קנטרל בגיטרות מצויין בצליל הכמו-פולקי, ועם זאת
