אור בן ברוך – זמן
אהוד בנאי כתב על זה: "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה/ הוא שוכב על הספה בבית הוריו/ כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה/ הוא חוזר אל חדר נעוריו". בנאי חייך והפך את השיר מעין פולקלור. אור בן
אהוד בנאי כתב על זה: "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה/ הוא שוכב על הספה בבית הוריו/ כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה/ הוא חוזר אל חדר נעוריו". בנאי חייך והפך את השיר מעין פולקלור. אור בן
מדהים: השיר כמו נכתב על הימים על השבת השחורה וכל שהתחולל אחריה. לאה גולדברג התייחסה בו לדברים שנשכחו, חוויות שחלפו, רגעים שהפכו אבודים, שנמחקו לכאורה מהזיכרון. הזמן לא באמת עומד מלכת, ותמונת הנוף והפריחה הם הזיכרון שגולש מהנוף שבחוץ פנימה.
יונתן ארצי שר על בגרות בצל ילדות שנקטעה. המילים "לא הייתה ברירה" ו"הפכנו גיבורים בלית ברירה" חוזרות. משפט מפתח: "וילדים הופכים לגיבורים/ והם נשברים". וגם משפט של תקווה: "יום אחד הכל יהיה אחרת/ ואז אולי ליבנו יישאר שלם". זהו שיר
יש שירים אשר עליהם ניתן לומר – יופיים הלא ידוע. זה השיר הזה שמייצר נקודת מפגש בין מבע אמת לאסתטיקה מוזיקלית טהורה. נוי ארז מחליפה צבעי קול כדי להביע כמיהתה לקרבת מי שאינו בהישג ידה. זהו קול מהזן הלירי הנדיר,
מי האישה שלא הייתה נמסה למשמע ערמת הסופרלטיבים שרותם כהן משגר. האם זו אמת או גוזמאות לטובת השיר. כהן מערב את כל מה שאפשר – שיר השירים, השמש והכוכבים, גם אלוהים. הוא מאמץ טקסטים כאלה כי הם נוחים לקו הרומנטי
אנגלית כבר שפת פופ מקומית. אין עוד עכבות. זה טוב. תמיד היו ותמיד יהיו יוצרים שיעדיפו ליצור בשפה הבינלאומית וינסו לפרוץ את גבולות ההצלחה בישראל. איך מתייחסים ברדיו? מישהו שידר את השיר הזה? פעם זמרים עבריים באנגלית היו כמעט מוקצים מחמת
בואו נדבר על נחמה. לפני שנדבר תקשיבו לדנה ברגר, בשיר הזה. כולו נחמה, חמלה, חיבוק אוהב. רחל שפירא כתבה: "אם ראינו נכונה / לפעמים אני / לפעמים אתה / כה זקוקים לנחמה". השיר הוא יותר מנחמה. ברגר שרה מעין הדרכה
באיזו נדיבות רגשית פונה צחי אלוש למי שאיתו. את זקוקה לחסד, ואני אספק לך אותו. אעשה לך טוב, אשמור אותך שפויה, אציל אותך מהרעים בלילה, את יכולה לעצום עיניים. אצלי תקבלי את The Bright Side of Life. זה שיר של
כמה בנות יזהו את עצמן בשיר הזה? מצד אחד יש להן את כל מה שהן צריכות מהבחינה החומרית. מהצד הנפשי – הן על הפנים, דיכאוניות, סובלות ממחסור באהבה, מתגעגעות לילדות, בוכות מבפנים, נתמכות בתרופות. הדר הלל מציגה את יסמין ואת
זה ההספד של לירון לב לנרצחי פסטיבל הנובה. הוא בחר במילים ובחריזה הכי פשוטות שמצטרפות לתחושת ההלם הקשה בעקבות האסון הנורא: הנרות הדולקים, העיניים שכבר יבשו מדמעות, השקיעות שאינן מנחמות. השיר הוא תזכורת לזעזוע הקשה ולפגיעה החמורה בכל מה שקשור
כששירה זלוף שרה "הרכבתי את עצמי מחדש", היא אומרת שינוי אישי אם לא מהפך. ההסבר נמצא במשפט "נמאס לי להיות זאת שתמיד מחכה". השיר הוא מעין פסיכואנליזה על הדינמיקה החדשה שזלוף מביעה שמתבייתת על נתיב מרכזי במקצב רגאיי מתיידד. זלוף
סגיב כהן שר סערת רגשות שעוברת עליו, מבקש מאלוהים לנווט אותו "בין ים של ריגושים", נמצא במבוך בין פנים ונשמות שלא יזכור, ומציין מצב של טראומה כללית: "כולם רצים רודפים בורחים ולא יודעים ממה/ ותכלס רק רוצים מרגוע לנשמה" וגם
נעל ת' הפחדים שלו בשירותים, סגר את החלומות במזוודה. כיבה את המוח. עם המטפורות ההורסות האלו – עופרי שגיב נשמע פיגוע נפשי מהלך. נזק בלתי הפיך. צמוד לצד האפל של החיים. מכל הדרמה שהוא מתאר לא ברור אם מדובר בבעיה
מה מאפיין בנות כמוה שאינן בוכות? מה הבעיה בבכי? הבכי הוא לא חולשה. בוכים כשכואב, כי הדמעות עוזרות לנקות ממשקעים שהצטברו שגרמו להן לזלוג. הילדה החלשה לא מעזה לבכות. היא חוסמת את עצמה מלהודות בחולשתה, בחוסר האונים שלה. היא מנסה
אובדן של אדם קרוב יכול להשאיר אותנו ללא מילים. הידיעה שאין חזרה מהמוות עלולה לגרום מוות נפשי למי שחווה את הצער. הדחף הטבעי מנסה לענות על השאלה העוסקת בסיבה – מדוע? השיר ששר ומנגן אריק לבנת מתרכז בשאלת העתיד המעורפל
שיר הוא סוג של פסיכואנליזה עצמית. חן כהן עוסק בשיר הזה בבעיה נפשית. קולו המשווע מתביית על פסקול מלו-מלנכולי. הוא שר על אהבה כואבת. זהו הטווח שבין השקיעה במרה שחורה, הרחמים העצמיים וההתמודדות עם הסיטואציה.. האהבה שהופכת כאב היא מצב
שירים שזקוקים להם בימים אלה. גוסטו חבר לעמי אבו כדי להשמיע מילים וצלילים שאומרים דאגה וציפייה לאהוב, לרגע בו הוא נכנס. זה החיוך שמחזיר את הדובר בשיר לילדותו. זה החיבוק, שאומר חזרה לשלווה שכולם מייחלים לה. ה"תזכור שאני כאן", מחלחל
צרויה להב, שכתבה את המילים, בחרה לקרוא לשיר "חיים שלי", ביטוי שהפך נדוש ושגרתי אפילו סתמי כמו "מאמי", וכשקוראים את הטקסט, התחושה היא שהוא אינו קוהרנטי. השיר מציג זרם תודעה על יחסים של עליות ומורדות, אם בהכללה על העולם ואם
בימים שמחאה במקומותינו הפכה למקצוע, שיר מחאה עלול להישמע קול ענות חלושה, רפה ולא נוקב. "החצר האחורית" מוציאים לפועל מילים של יענקל'ה רוטבליט שמשקפות העם יושב בציון נכון ל-2024. אם לדייק. זהו שיר של רוטבליט מ-2004, והשורה "האם נדע להיוולד
גבר זועק כאב, למרות שבשיר הוא שר "כשהכאב דופק בדלת אני לא פותח". לפי המוסיקה וטון קולו הדואב – פתח גם פתח. הרב שלו אומר לו לסמוך על אלוהים, סומך עליו. על הטעויות שעשה עם אהובתו – לא יבקש מחילה.
היחיד המבואס. מקטר על ש"העולם אכזר", קלישאה סתמית מאוד, שמעלה שאלה – לאן פניו של המתלונן? "לחיות את השאלות", להגיע לתובנה, ש"בסוף אתה הדרך / לא צריך ת׳כתר, אתה מלך". וגם – כל מצב הוא מצב שניתן לשנות וכל יום
דיבור של דמעות. הדמעה הופכת ישות. מה פתאום צצה לה ככה דמעה "באמצע היום, באמצע הרחוב בשום מקום"? על אלו דמעות שרה שלומית אהרון? בדף המידע שהגיע עם השיר מדברים רוח התקופה הזו, הגם שהשיר נכתב לפני השבעה באוקטובר. דמעות
האם מומלץ להשתמש במטאפורות רבות בכתיבה? כמו כל דבר טוב, גם מטאפורות צריכות להיות במידה. שי המבר משתמשת בהן בכמויות. מטפורה שהשימוש בה נעשה בכוח, נשחקת ומאבדת את כוחה. שי בחרה ב"מדבר" כמטפורה ראשית למצבי ההוויה המשתנים שלה (רוח, שדה
המקום שבו פואטיקה ומוסיקה נפגשים. הראל ליסמן נמצא בו. הכותב מנסה תאוריה שאומרת – לפני שאתה צולל לעומקו של עניין, קח מרחק מסוים – עצור כדי לבחון ולהרגיש "לעמוד בפיתוי עוד קצת למתוח תגבול/ עוד קצת", או במילים פשוטות –
אני לא צריך יום אביב חדש כדי להתנער מקדרות היום הקודם. די לי בקולו החם של אושיק לוי כדי לשפר מצב רוח. אני שומר אמונים לקול הזה, המתוק-מריר, שמגיח לי בזמן מן העבר. הטקסט נשמע עידוד מעט מנותק אפילו מאולץ
תמיר גרינברג חי בעולם של שברון אהבה אולד סקול. המילים, מוסיקת ה-soul, מחזירים עמוק לאחור. השיר בוצע לראשונה על במת 'הכוכב הבא' לפני 3 שנים בהשמעת בכורה. הסיפור: התעורר בלילה, לא יכול היה להרגיש אותה בעצמותיו. זה מרגיש כאילו החיים
השיר המורכב הזה בנוי על סימפול "מגדלור" של מיקה קרני (מאלבומה החמישי מ-2004) שתי השורות הראשונות של הדגימה מהוות הבסיס לראפ מוסיקלי-דיבורי אקטואלי בצורה מדהימה לתקופה בה רבים מאבדים תקווה ומחפשים אור בקצה מנהרת האופל.. הזמרים והראפרים שרים על מציאות
בניה ברבי בוחן את עצמו מול מצב אישי כאוטי של אהבה מתערערת שמחשיכה את עולמו. מולו – מי שמנותקת ממה שעובר עליו "משקה את הכאב כמו פרחים שבגינה". היחסים עימה הפכו סוג של הימור ומובילים לשאלה – "מי אני?". זו
בואו נשתתף בצער אמונתו של יגל אושרי. הוא הוא מאמין בכל רמ"ח אבריו – מדוע העצבות הזו שמתנגנת בקולו ובמוסיקה של השיר? אפשר גם לומר בלי ציניות אשרי המאמין אחרי האסון שעבר עלינו. לפי השיר כל הטוב עוד לפנינו, והוא
לפי תיאור מצבה, החיים חרא בגלל החרדות. לקחת אותה ברצינות? לפי המוסיקה – ממש לא. סולטי לא ממש שם. לא הייתי ממליץ אפילו על עזרה נפשית. לטל סולימן ואיתי שקד יצא היפ הופ מסחרר שהוא בליל מטורלל, שנע בין פופ