סינגלים חדשים

יש אמונה, יש אלפי מנגינות מתוקות של שמחה, שהיא לא תשכח לעולם. על מה השמחה? עומרי גורן, איש מאמין, לא ישאל שאלות גם בימים של חללים וחטופים. לו יש את האמונה שלו, והיא לא רק עונה על כל השאלות, היא

אמן עליה, כפרה עליה. רק שתמצא כבר חתן, שישבור לה את הלב. שיישכר אותה מ"ריח של ילדות" (שזה?) שומו שמיים: כולם מסתכלים עליה, מדברים, שואלים מתי? והוא? כותב שירים, ממלא אולמות, נשאר קר ומנוכר. נרקיס מתכוונת ברצינות לדרמה הזו? יש

אפשר לפתוח בקלי קלות מדור שירי הדיכאון של הדור החדש, והם אינם "מזרחיים". רון רווח מיואש טוטאל שופך לב בפופ ישיר, עוצמתי, כואב. אתה יכול לשכוח את כל הימים הרעים, לברוח רחוק, אך אפילו בסוף העולם לא תוכל לברוח מעצמך.

מה לא עושים בשביל אמא. אם צריך שרים לה אמת חיים. מה שלא תמיד אפשר להגיד פנים מול פנים, מוציאים בשיר. יונתן רוזובסקי (השחקן) שר לאמא על התמודדות עם תהיות  במהלך חייו. אמת ואהבה מייצרים הבנה פסיכולוגית. זה מגיע בפופ

קבלו שיר עידוד למנהרת האפלה האישית. אמיר שדה מסתובב בתוך מעגל הייאוש שלו, שדור שלם של אנשים צעירים יחתמו עליו. להרגיש בזבוז של הצלחה, לברוח למיטה, הזיות בלילות, ציפרלקס, אלכוהול, סמים והזיות. מחר נלמד לסבול. היום נשלה את עצמנו שהכל

שיר געגועים לאהוב שהופך בשירתה של שירה גבריאלוב זעקת כמיהה וחרדה. "אני ובדידותי/ מחכות בחלון" הוא משפט פשוט וחזק שיתאים לנשים, רעיות ואימהות רבות בתקופה הקשה הזו שעוברת עלינו. העיבוד השמיימי מוסיף אלמנט חלומי לשיר. המנגינה הנוגה רושמת במדויק את

מעטים הם השירים שהעניקו להם שמות נוספים. "שיר אהבה ישן" הוא אחד כזה. רבים מכירים אותו בשם "אניטה וחואן". במקור כתב אותו המשורר נתן יונתן בשם "רומנסה", שזה משהו כמו שיר אהבה ספרדי עממי. הלחן של נחום היימן הפך אותו לשיר עברי אלמותי. עשר שנים

הנה צירוף זהב, שהתעשייה משקיעה עליו פרודוקציה. שימו לב לסעיף הקרדיטים: כמה עבדו על הקשקוש הטקסטואלי הזה. לירז רוסו, הלא הוא סטטיק, לוחץ על הדוושה, ובימים דאובים וכואבים גייס צבא יוצרים כדי לחגוג עם עדי ביטי על פופ-ראפ הדוחף פעלול

על הצלילים הראשונים חשבתי שמדובר בשירה של ילד/ ילדה. הטונים הגבוהים, השבירות והתום בקול. לפי דף המידע שצורף לסינגל, איאם גילה היא מוסיקאית-יוצרת-נגנית בס שהתבלטה בסצנת הרגאיי והרוק המקומיים. ושוב הופתעתי. תקשיבו לשיר הזה, בלדת פופ נוגה ואפרורית, לא רוק

על המישמש הפטריוטי הזה אפשר להגיד – שרבוט אקראי, ומי שיגיד קשקוש סתמי – לא אתעמת איתו. אני כבר מעדיף את "לחיי העם הזה" של חפר את זלצר בביצוע יהורם גאון מאשר הבלגן המילולי הלא קוהרנטי זה שמחבר כל מה

קרן ביטון שרה ברכות כואבת תסכול מעמיק שביחסים בינה ובינו. היא מציעה דברים כדי לנסות להקל – דיבור, בריחה לחו"ל. לפי מצב הרוח שהיא מקרינה בשיר – אוטופיה. חלום בהקיץ הזוגיות של רוב בני האדם מתחילה במפץ גדול של התאהבות,

נערת ברירת מחדל "יפה כמו מלחמה", הסערה הרגשית נושבת מסער הדר. הברקה פואטית ללא ספק. הבחור  חש מותש ממנה (מלחמה, לא?) אין לו כוח לכל הבלאגן שהיא עושה לו בחייו – ישנה ההיא – איך יסתכל לה בעיניים, אבל ישנם

מי אבא שלו? שחר טבוך מבקש הכרה בשיר בו הוא פונה ל"אבא". האם מדובר באביו המשפחתי או באביו הרוחני? שיניהם גם יחד? מחקרים שונים טוענים כי קיומה של דמות אב חיובית ותומכת עבור ילד, בין אם מדובר באב ביולוגי, אב

הדרך הטובה ביותר להיפטר מכאב רגשי –  היא פשוט לכאוב. הבעיה היא שזה הדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו, וזו אינה  אשמתנו. ההימנעות מכאב היא ההטבעה ההישרדותית הראשונית ביותר. אך בעולמנו כבוגרים היא לרוב לא משרתת אותנו ואפילו הרסנית. המוטו של

גם אם מסתייגים מאוסף הקלישאות, עדיין מבע הרגש מאפיל עליהן. עמרי וקנין מגיב על השבת השחורה בשירה שכולה כוונה טהורה. קלישאות? אומר את זה כך: אם נכחיד את הקלישאות הכי שכיחות, נכחיד את שפת השגרה המדוברת. וקנין לא התאמץ להיות

"אור" ו"חושך" הן מילים שלא נשחקות בסיטואציות של מוות וחיים. היה מי שאמר שמעט אור דוחה חושך גדול. השיר הזה עוסק באור שנותר לנצח, שהחושך לא יכול לו. זה האור  שנותר ממנה. יעל שושנה כהן שרה את האור בלחן נוגה,

זרם מחשבות על עמרי שאיננו. פשטות הפניה אליו, הבלתי אמצעית. כאילו המשך שיחה בין חברים. המוסיקה מתווכת רגשית את האין. זיכרון הנופלים נישא על צלילים. המנגינות לפעמים מחלחלות כמו הצער. יהלי סובול בחר לפשט את הסיטואציה.  לספר מעט מהסיפור של

השיר נפתח בהקלטות של שיחות טלפון והודעות קוליות מהשבעה באוקטובר. הסימפול משייך את השיר שנכתב לפני 60 שנה עפ"י שיר רוסי  כשיר ילדים לתקופה הזו. הדגימה נשמעת מאולצת  משהו, אולי מחויבת המציאות אבל מאוד לא קוהרנטית לשיר. לאה נאור לא

מה קרה שאחרי שהיה אבוד שנים, הוא מוכן לבוא ול"הישרף" איתה?! מה בדיוק עובר עליו-עליה? מה הוא השאיר "שם" שגרם לו ליפול?  על מי הוא מצטער – על עצמו או עליה?  פתרונים לששון שאולוב. זהו הנסיך החדש של שירי הלב

השאלות האלו לא נשאלו לפני המלחמה. אחרי המלחמה הן מבטאות הלם פוסט טראומטי. ליאור וואזנר אינו היחיד שאינו יודע איך להנות מסרט. הוא מרגיש בסרט. ההיה או חלמתי חלום נורא? ,האם אני עדיין בתוך הזיה?.  הכל עדיין מרגיש נסתר מבינתו.

האדם הוא יצור חברתי,  ותחושת שייכות היא צורך בסיסי עבורו. מעגלי השייכות השונים – בית, משפחה, חברים, קהילה, עם, מדינה משפיעים רבות על הזהות האישית, החברתית והלאומית שלו. דני רובס הלחין מילים שכתב סרן יהל גזית ז"ל, שנפל ב-4 בדצמבר

אובדן של אדם קרוב משאיר לעיתים את קרוביו ללא מילים, נאלמים מול הכאב, דואבים את האין, את חוסר המגע. פתאום משהו מתכווץ בפנים מול חוסר האונים. הכאב הרגשי שהופך לעיתים כאב פיזי. למה הם זקוקים? האם יש מקור נחמה עבורם?

לכולנו יש חלומות שאנחנו רוצים להגשים – אז מה מונע מרובנו להגשים אותם? הפער בין החלום להגשמתו יכול להפחיד, לשתק גם להניע קדימה לגדול. שרון קידושין שרה את טירוף הבחירות שהיא עושה בין לברוח, לשקוע ביופי, לקום ממצב של ייאוש,

נתן יונתן הגדיר את השיר הזה כשיר על תום הנעורים (*). בפועל השיר הפך שיר מטפורי על הנופלים ככלל והנופלים בפרט, ואכן הוא בולט ברשימת השירים, שהרדיו משדר לפני ואחרי הצפירה בימי זיכרון – טון נוגה, מוסיקה שמשרה יגון, עצבות,