הפחד הוא להישאר על האדמה. לחיות את המציאות. להמשיך לאהוב על רקע מה שקיים. איתי תעסה מציע אלטרנטיבה – לעוף, לרוץ עירומים, בלי "להסביר את עצמנו", לחיות בטירוף, כשהכול שקוף. האם השחרור המוחלט יביא מרפא? האם בסוף הכל "ירגיש נעים?"
ההחלטה נפלה. הבנאדם מרגיש שגם אם אינו יודע איפה הוא נמצא – חש בבית. חש את האוויר שהוא נושם, רואה את האור שלה , שהופך לאור שלו. שוב אוהב את עצמו. השיר מגיע מאמסטרדם תחת השם The Him, צמד המפיקים
השיר נפתח ומתפתח כסרט מתח. הקול הדואב והמיוסר פונה אל מושא האהבה, מילים מן הסתם אינן יכולות לתאר את עומק התחושה, שמגיעה עד תיאורים נואשים-קשים כ"מתנפץ לך על הקיר" או אהבה "עם ציפורניים לבשר". למרות הכל – היא יישות שהוא
השיר מתאים לשם הקודם של ההרכב – "רוני אוצ'רי והכוסיות". הוא מחורמן לאללה. "תגידי מה מדליק אותך?" ו"את גורמת לי להיאנח", "בין שנינו יש מיניות עזה". אנשים צעירים טעוני הורמונים ודציבלים שרים ומנגנים מילים ומוסיקה כביטוי למתח מיני. זה-מה-בראש. לא
נועם בנאי מנסה לבחון מישהי מזוויות שונות. מה שאומרים עליה – "תל אביבית", "ריקה מתוכן" על בסיס סטיגמות והכללות היוצרות דימוי ריקני ושטחי. מצד שני: מה שהוא יודע עליה מהיכרות – "את לא יודעת להפסיק לשקר". השקר שלה יכול להתפרש
הקליפ לוקח הישר לחתונה. טבעת-חופה-פרחים-תסרוקת-חיוכים. שום דבר שמכוון לתוכן השיר. כלומר – פספוס. זה אינו שיר חתונה. הסבר: לפי הקומוניקט, השיר הושר בחתונה של מאור תיתון. הקדיש אותו לבחירת ליבו. שיר שכולו ערגה, התרפקות ואהבה שאין לה גבולות. המנגינה –
קשה להאמין שעוד כותבים שירי אהבה כאלה ב-2016. מיטב הקלישאות נאספו למסיבת הנוסטלגיה הרגשנית של דוד בן בסט בשת"פ של חיים משה. המדבר, הגשר הצר, השבילים, הגשם, צביעת המציאות ולכל אלה מצטרף פסנתר שהוא קנה לה. המוסיקה – סלואו כמו
"שמאל וימין" לא יחוללו סערה גדולה ברוק המקומי עם השיר הזה, ולו בגלל הטקסט הלא קוהרנטי המורכב ממטפורות מסעירות כמו "באבנים כבדות מאוד / מנסה להצית את החושך וכחום האצור בעומקי ההר / עוד שנייה מתפרץ" כדי לתאר אהבה, ומצד אחר – שפה
היא שוכבת איתו, מרגישה שהוא נסגר, מריחה אותה עליו, יודעת מה עובר במוחו, יודעת מה מתרחש במיטתו, הטלפון שלו מזמזם, יודעת שההיא מצלצלת, אז מה לעזאזל קורה. היא הייתה צריכה לדעת שרמאי נשאר רמאי. עכשיו הגיעה זמנה להתקדם. עוד מועמדת
הראפר העברי מודל 2016 נשמע אותנטי, גם כשהוא העושה שמח מהבלגנים בחייו. המלל של האוהב הנבגד והמתוסכל הוא מכתב אישי על סיטואציה שחוזרת בשירים רבים בז'אנר הים תיכוני, אלא שכאן הפירוט האישי מעניק לנרטיב אמינות. מה שהוא הרגיש כלפיה כשנטש
לשרון זליקובסקי יש בעיות עם עצמה, והיא מטילה את האשמה בין השאר על הזמן. הוא המפגע הראשי בחייה. עוד יום שעובר אינו מבשר טובות. לקום לעוד יום "בלי טעם וריח", "עוד יום של ברדק" לפי העיתון, וגם ממה שהיה "לא
גלי עטרי מייחלת לשובה של "קרן אור" שהיא התגלמות הטוב הטוטאלי, שנראית פתאום "עייפה". לפי השיר הוא מושיעה "נשמות אבודות", מרגיעה "מחשבות עצובות", "מפרקת רגעים של קדרות" "מחבקת נפש" ואף מחוללת ניסים. והנה, קרן האור הזו נמצאת מול "ענן אפל"
להתרפק על הוואלס הזה. להיצמד ולרקוד באווירה עגמומית. אריק סיני שר ו"רוקד" בערגה מאופקת. כל מילה נשמעת צלולה ובהירה. הוא מתבונן-נמשך אליה. יודע שהרגשות שמציפים אותו משנים משהו בחייו. לא הכל מושלם. הוא מודע לספקות שלה, מנסה להפיח בה אמונה
האהבה, שברונה, אובדנה. השיר מביא את מצוקת המתוסכל שפונה לאהובה בתערובת של תובנות, תחושות ומסקנות. "החיים אינם קניון/ זה לא עוצר אותי לתבוע את נשמתך". הקבוצה שמוביל אוהד בר הופכת את המילים והלחן לסרט מתח מוסיקלי, מלודיה וקצב שמובילים את
הקולות מתוך האלבום "Thousand Voices" של חגי קריגר מספרים סיפורו של החי-מת – "עדיין נושם אבל מת/ במחשבתי אני חי בתוך כלא". קריגר את מרקו מנסים לספר את סיפור הטירוף שאוחז את הדובר שחש "מטורף כמו איש משוגע", המוסיקה היא
מה שיצא לאמיר ולבן מהבר ביפו. תרשים חלקי מחשבות של אנשים צעירים ההולכים בעקבות גורלם. הצמד אומר אומר דברים במעין זרם תודעה שמנסה להתחבר לשיר על כאב על מי שהייתה המלכה של תל אביב. אמיר שדה ובן מאור מספרים סיפור
יש שירים שנשמעים לך כמו מניפולציה רגשית. כששיר אהבה שובה אותך עוד לפני שהסתיים, אתה חושד שהיוצר חיפש דרכי עורמה לליבך. לאוהד כץ יש דרכים להגיע ללב – טון והבעה שמביאים אותך להשתתף בצערו כבר בחצי הראשון של השיר. מה
אני קורא שהשיר הוא של רובנס, הלא הוא רובן סלומון, מקים אטרף, שכבר איננו בין חברי הלהקה. לו יש גרסה מקורית משלו ל"מדינה בפיתה". תרצו – מחאה חברתית בחיוך לטיני, בפנים שמחות ברגליים רוקדות. שיר על "ראש ממשלה תחמן, נשיא שולח
כולם חוזרים לנקודת ההתחלה, מחפשים משמעויות לחיים. אמונה, מזל, גורל? "מזל אינו רק לעמוד על הרגליים/ מזל אינו רק לחבק את הכישלון" אלא לאזור אומץ לקחת אחריות על עצמך – "בפעם הבאה שאדמם, לא אבכה/ בפעם הבאה שיכאב, אהיה יותר
זהו שיר על מציאות מפרספקטיבה של מי שמודע למציאות, ומשרבב את האירוניה שבעטיה. שלום גד שר על ה"אנחנו" שעסוקים "בלא למות". להיות עצובים זה מותרות עבורנו. עצב נועד לנסיכים, לב שבור – לעשירים. "אנחנו" צריכים להישיר מבט אל המציאות הזו,
השיר הוא על גבולות ביחסים. תמציתו: אם את רוצה את הכל, לא תקבלי דבר, אם תכבדי הגבולות שאת מודעת להם, תקבלי לפחות משהו. לקח לה זמן ללמוד את הגבולות שביניהן, שאינם קלים כלל ועיקר, אבל למדה להסתפק במה שהיא יכולה
חמי רודנר כתב על ניסיונו של האוהב לחדור אל תאי מוחה, לקרוא את מחשבותיה-חולשותיה-מניעיה-ריגושיה, לקבל תשובות, שיאפשרו לדלג על פני מכשולים בדרך אליה – "המתח הזה כמו תהום שחותך/ הררים של שתיקה". והנה אחרי התשאול הנוקב הזה, מגיע בית שהוא
עברי לידר אוהב את הדכדוך הזה, אולי אף מתמכר לו. הטון אינו טראומטי. זהו עצב שעוטף בחום. המפיק המוסיקלי המצוין עופר מאירי סייע לעבות אותו כדי ליצור אווירה חורפית שפוגשת את הנרטיב של החלום לצאת מהשגרה ולהיות במקום אחר בלתי מוכר
שי אוחיון מסלסל כאב לב על אהובה שנטשה. אין כמעט מה לפרשן. לא יכול להירגע, למרות שהיא הציעה לו להרגיע. נשבר מול המראה. הדברים שנראו פשוטים – מסתבכים. בתוך התסבוכת הרגשית הזו – היא נותרה כזיכרון שלם אחד. זהו מסוג
המבטא מסגיר. הטקסט יותר מנדוש. המוסיקה –יורופופ סימטרי . כל אלה עדיין אינם מבטלים את הפוטנציאל של השיר לתפוס בנסיעה על הכביש הראשי באוריינטציה שיר מתיידד. מוזס הוא משה פרץ (לא פרץ כוכב הז'אנר הים תיכוני). דפי המידע מספרים על שלושה
שלי טל מבטאת את רוח היצירה/ כתיבה שלה בעידון, בפריטה קלאסית, נגיעות פלמנקו וקצב שנתמך ע"י בס אפקטיבי. אכן: יש בשירתה תחושה של עולם אחר – הולך ונכחד. זהו ביצוע מורכב מיוחד, במקצב, בהרמוניה, בעיבוד הנדיב – המרחיב יריעת הליווי
יהונתן גפן יוצא מהנחה שכולנו דומים בשעות מצוקה. הוא לקח סיטואציות אנושיות ומצא בכל אחת מהן את הקושי – מהרעב שמתבייש לבקש ועד הפליט שאין לו ארץ ומקום, מחסר הבית שקופא ועד המשורר שנשאר בלי שירים. במובן זה – כולנו
למתכוני הפיוז'ן אין עוד גבולות. הכל נפרץ. קבלו תבשיל חדש: גרוב פאנקי ושירה תימנית של בנת A-WA. לקחו טקסט אהבה תימני וחיברו לו תזמור עשיר – תערובת של ג'אז, פאנק עם הרבה גרוב. הצליל של The Apples נשמע מלוכד, אנרגתי ומהוקצע,
יש הרבה להגיד, אבל השיר מצמצם את ה"הרבה". הוא אומר בכמה משפטים: מהפחד והמצוקה נולד שיר, נכתב מעצמו. אין צורך במילים רבות. זה העצב, הפחד, הלבד שכותבים את השיר. המוסיקה תאמר הרבה דברים שלא נאמרו בשיר. המוסיקה – אינם משקרת.
במסגרת האלבום החדש של שלומי ברכה, ההולך ומתקרב – מגיע פרק ההמשך של סרט המתח הדרמטי. והפעם על יחסים על יחסים ללא סיכוי. שלומי ברכה מנסה לברר מהות הקשר בינו ובינה, המסתמן ככישלון. זו שניצבת מולו נראית יותר כאיום מאשר
