שירים חדשים

אחד הנושאים המעניינים, המתמיהים ומעוררי המחלוקת בפרשנות המקראית, הוא חטא עץ הדעת. על פי הסיפור המקראי, לאחר שנברא האדם, הוא הונח בגן עדן, מקום בו היו עצים רבים "נחמדים למראה וטובים למאכל". בהיכנסו לגן עדן הוא נצטווה בידי אלוהים לאכול

קו האווירה המדוכדך עוטף אותך מהשורה הראשונה. גל טבת (בנו של ליאור טבת, מפיק הסאונד המהולל) שר קו מחשבה, כשהוא נמצא על סדיניו, חושב על זו שכבר אינה נמצאת איתו. מה שהוא מרגיש כלפיה, מה שהוא מאחל לה שתרגיש. מודה

אסטרטגיה שיווקית. אחרי 20 מיליון צפיות ביוטיוב (האמנם? זה אמיתי?) יוצא השיר לרדיו. אסטרטגיה אומנותית: עוד שיר לאזור הגברים שבוכים ביום ובלילה. אומר מיד: אין לי טישו לנגב לעדן חסון את הדמעות למרות ה"שריטה העמוקה" שבינו ובינה. לא ברור מה

נער בן 13 שר שירי אהבה למבוגרים, בלשון נקבה. זוהר זכרוב כבר עולה על פס היצור של הזמר הים תיכוני. רשיון העבודה ניתן לו מתוקף זכייתו בריאליטי "בית ספר למוסיקה" . הלגטימציה מתחזקת כשהמנטור הראל סקעת מצטרף לדואט. חילקו תפקידים

אריק איינשטיין ישב בזמנו על המים בסאן פרנציסקו, הרגיש רחוק וסבבה, אבל בסופו של דבר התגעגע הביתה. עטר מיינר יושב על המים סיני , ולא רוצה הביתה. שחררו אותו. מה ששלו שלו, מה שאיתו איתו. יש לו גם סיבה לאהוב

עדן מאירי מסלסל מנגינת עצב. במקרה של השיר הזה –  חשבון נפש, ככל הנראה על רקע ימי בקשת סליחות. אנשים טועים, הוא תופר את הקרעים "כמו איזה טיפש שמאמין בטוב". רק טיפשים מאמינים בטוב? אבל עזבו את עדן מאירי. מבקש

רבים מאמינים באלוהים,  אך מתי מעט יודעים אותו. במסורת המקראית נחשב משה רבנו לאדם שהגשים את התכלית הזאת: הוא זכה לידיעת אלוהים בדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לאדם. משה אינו מביט בפניו של אלוהים, אולם בהתגלות מיוחדת זו הוא זוכה להגשמת

הוידוי של ענבר מיליקובסקי המבוסס על סיפור אמיתי, הוא מסמך על ילדים דחויים/ מנודים/ מוחרמים חברתית, שסובלים הצקות, השפלות וגידופים.  מדובר בנזק נפשי שנשאר טבוע בהם גם בשנות התבגרותם, בהשפעה מרחיקת=לכת על הסתגלותם העתידית בחברה ועל הישגיהם.  זהו סיפור של

נוי פדלון מתבכיינת בסלסול. יש לה את זה. כאן היא שרבטה משהו על התקופה, כמה קשה לה, ופונה לאלוהים לרחם, מתוך משוואה שהוא (אלוהים) מעניש על חטאינו. כיפורים בשער. תפילה עשויה לעזור. גם חגים נכנסים. השיר נכנס בזמן. הוא רוקד

זו כבר יותר מתופעה: יוצרים-זמרים משתמשים בשיר כסוג של תרפיה פסיכולוגית.  היכולת לחוות את עצמך לעומק, על מנעד רגשות ולנסח שיר ומנגינה לתחושות. יש דברים שיכולים להיאמר ולהיחוות דווקא מתוך הידיעה שהם מעוגנים בקפסולה האומנותית.  ב"מפחד מהאמת" מנסה חן כהן

שי גבזו מפנטז חופשה באבו דאבי לרגל הנורמליזציה. מצד שני הוא חש קצת מוזר על רקע מה שמתרחש במקום שהוא גר. המגיפה, הסגר, הפוליטיקאים המטומטמים. איך מחברים שלום (נורמליזציה) עם מגיפה. מוזיקלית, אבו דאבי לא כאן, גם לא ישראל. גבסו

פאר טסי מסיים ב"את יפה כמו שקיעה שלא אוכל לראות אותה", ואני מפהק, ושואל את עצמי: אתה עוד מחפש עומק ומקוריות בשירי אהבה ים תיכוניים ישראלים? לא שאין מקום לאהבה ששרים אותה במילים פשוטות ועממיות שמדברות אל הלב. אני מתכוון

שירים מתחדשים, אוספים כוח מצוק העיתים. לובשים לבוש מוסיקלי חדש. אנחנו בימים שהאסון הולם בדלתות הבתים, תחושה אפוקליפטית באוויר. ה"תקרית" של דוד אבידן חוזרת בזמן. יוסי בבליקי חוזר, וכשבבליקי חוזר, יש על מה לבשר. רבים משיריו של אבידן סוגרים על

מי ששואל האם עדן בן זקן הסכימה לשיר את השטות הזו – צודק. ההגיון אומר שגם זמרת שכולה משועבדת למפיקי שיריה, לא תיפול למלכודת ההבלים והתפלות הזו.  אני לא בטוח שעדן התווכחה. מבחינתה – סבבה. שיר שמח. דמות להזדהות? שיהיה

הכישלון של הטקסט במשפט האחרון: "בוא נשוט נגד זרם התודעה".  האכלה בכפית של המאזין: אם לא הבנת עד עכשיו שאני שר על זרם תודעה – אז בבקשה, קבל הבהרה. חבל:  אחרי המעבר היפה של צליל נשיפה שמשדרג את את השיר

"אמא את למעשה זה אני", כתב עמיר בניון מכתב תודה לאמא. השיר הוא אחד השירים היותר פשוטים, היותר פרוזאיים שלו. יש כאן חרוז אחד יפה ולא שגרתי: "אני רודף אחרי החוכמה שלך כמו עני". רוב השיר בהמשך – שפה עממית

אז מהי אהבה? השאלה כה שחוקה ונדושה, שלא ממש חשוב לי לשמוע עוד תשובה. קראתי באיזשהו מקום שנתן לי הגוגל: "קבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עמוקה כלפי אדם אחר, בעל – חיים או חפץ כלשהו".  זה נשמע לגמרי

הגבר מנגן את הכאב והגעגוע, שומע את פעימות ליבה, בשעה שהיא על מרפסת של אחר – רוקדת עם עצמה.  עם עצמה? למאור תיתון יצא מומנט חריג בין מצבור הקלישאות בשיר הזה. אשתמש באחת משלי: אין חדש תחת השמש הים תיכונית.

אהבה היא ככל הנראה משאת הלב הבולטת ביותר בעולמנו, אבל גם אחד הדברים מהם אנו חוששים יותר מכל. מה יש עוד לומר עליה? היא מחייבת, היא מפחידה, היא מפתיעה, מעמידה במבחנים, ויותר מכול קשה לדבר עליה. אז מחברים לה מנגינה

זהו? זה השיר? להעביר חיים שלמים באוטובוסים ריקים? יש עוד משהו? – להתבונן בנופים. לצייר. זהו. לפי הקומוניקט זה שיר בדידות. מה בדיוק עושים לרעות רוזמן אוטובוסים ריקים? השראת בדידות? מהו ה"משקל" שהיא מורידה מעצמה. תגידו: קצר הכי טוב. למה

מילים שהפכו מנגינה, אולי מנגינה שהפכה מילים, אם להשתמש בשורש "הפך" ששולט בשיר כדי לתאר כל המשתנים מול ה שנשאר יציב, בטוח. "שיר שהפך הבטחה/ אהבה בטוחה" – חרוז שהוא משחק מילים מאולץ משהו שכמו נתפר טכנית כדי ליצר את

הלו, זה מגן דוד אדום?! תבואו מהר. מישהו איבד הכרה. אפשר אמבולנס? רגע, סתם, סתם, עבדנו עליכם. הכל בסדר. אמבולנס זה בשביל השיר המטורלל. לא התעלפות, לא רופאים, לא אישפוז. יותר דאנס משיר. שרבטו עבור הזוג נועה קירל את יהונתן

מה מחפש שלומי סרנגה במקומותנו? הבחור התחיל כמתיוון וממשיך לשיר יוונית בעברית או עברית ביוונית. שיר על הזמן, על החיים, על החופש על המוות. הכל מתחבר למסקנה פשוטה: חבל"ז – שחק אותה חופשי, נסה להיות עד כמה שיותר מאושר, אל

סוף העונה? אני לא יכול שלא להיזכר בשיר היפהפה של גלי עטרי  – "סוף העונה, כל חלון מראה כבר/ את סוף העונה, בלילות כאלה/ היא לא ישנה, משהו עומד באוויר". יכול להיות ששוב עומד משהו באוויר? משהו בוער? יש מצב