שירים חדשים

איך הוא יודע שהיא תפזר שמועה "בעבודה", שעזבה אותו כי "לא היתה ברירה". כבר עשתה את זה בעבר? פיזרה שמועה "בעבודה"? שנשאל את לירן דנינו? חבל"ז. הוא במילא אינו מתעמק בשירים שמוסרים לי יצרני שירי הגברים המדוכדכים הבוכים בלילה על אהבה

ממה לא נדבק, ממה כן נדבק? שאנן סטריט מתיישר על הקונטקסט של הנגיף והמחלה. כראפר ותיק ומיומן, הוא לא ישאיר אותנו מבלי שנשמע את דעתו על המצב. מנסים לאפס אותו, אבל הוא לא מתאפס. הוא גם אינו מצטרף למשוכנעים שהכל

בואו נתבאס עם ארקדי דוכין. סגר שלישי בפתח. הגיע הזמן לעשות חשבון עם יצר האדם, עם ההסטוריה שחוזרת על עצמה, עם ביטול התרבות. יש לו את זה: ארקדי מגייס את צבא הבודדים, כדי להזכיר לנו מי אנחנו מאז ומעולם. אם

תרופה לטיפול בדיכאון ובחרדות, אלכוהול זול, אהבה וקנאה. ?where are we באיזו דירה אנחנו נמצאים? מה קורה? רם אוריון משדר משם. זה התרגום ה"מלוכלך" שלו לסיפור הטראומטי – טרגי הנורא. כולם רוצים אותה, אבל היא על הפנים. השיר מושר בקצב

מי היא באמת? שתיקתה רועמת. להבה בה בוערת, קולה ערב, מראה נאוה, ותודה לשיר השירים (ב, י"ד) שהעניק כהנה וכהנה מחמאות כדי שהצמד קוּנדָה ולָהאוֹר יעודד: "תְּנִי לְלִבֵּךְ בָּךְ לַהֲלֹם – עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים" או במילים פשוטות: שחררי

שבט שבת התגייס לפרויקט "שלומי שבת וחברים". זה קרה עוד בטרם שלומי שבת התאשפז. עכשיו ה"בוא הביתה" מתבקש. מקבל עוצמה. כל המילים שמצטרפות לשיר רגש. הגעגועים, הזכרונות, הציפיה, האהבה. ההבטחה. המוסיקה – עונג שבת. המנון המשפחה הרוגש. המנגינה – לא

תופרים שירים למידות של יובל דיין. הקו המלודי-מלנכולי המתוק הענוג הזה. היא שרה על פרידה. מה שהיא מרגישה,  מה שהוא חושב. היא רוצה לשלוט בגורל אהבתה. הלב הוא שאמור לצמצם את המרחק ביניהם. לא כל מה שנראה כלפי חוץ הוא

יש שירים שנותנים תחושה קרה של תרגיל מוסיקלי. המילים אמצעי. המוסיקה – מטרה. עדי אולמנסקי, מוסיקאית עכשווית מחוננת, חרזה מערכת יחסים של חוסר תקשורת. אולמנסקי כמו שרה בגוף שני (אתה) בחריזה פשוטה, בקצביות פונקציונאלית, בצורה לקונית את מהות היחסים המסתכמת

משימה קשה לעסוק במושגים "טוב ורע". שירו של שי משולם, בביצועו של אריאל זילבר עוסק ביחסיות בין המושגים. לעיתים על רקע הרע נחשף טוב. "למה את טוב רואים בחשכה?". אז כן: לעיתים גן עדן מתגלה בגיהנום. המוסיקה מניעה את התובנה

יש מצב של פאניקה בקרב אנשים צעירים, שלא מוצאים את עצמם, ובימי קורונה – על אחת כמה וכמה. טווח המצוקה עשוי לנוע משאלות זהות עצמי ועד חוסר תקווה ודכאון במצב הקיצון. עמית עגנון כתב את כל מה שמציק לו במציאות

מה מהות הפגיעות של  המתבכיין על אהובתו? אם הסוף איתה היה ידוע, אז מה כל הדרמה? היה נחמד, נגמר, תודה ולא להתראות. שלא תחכה לו. א-מה-מה: למרות המודעות לחוסר התוחלת ביניהם, הבנאדם (אדם) בכל זאת הוא מבקש להחזיר לו את

ביחסים ביניהם היו ימים לא נעימים עד כדי ש"רעדו מקור". אליעד לא יבהיר לאיזה קור מתכון המשורר – רגשי או פיזי. האמת: לא הכי מעניין אותו לספר על רגעי העצב והקור.  רגעי השמחה מושכים יותר. השקט שלה על כוס קפה

לעיתים אנו חשים, כי משהו סוגר עלינו ואיננו יכולים לזוז. "לאן תישא פניך כשהכל סוגר עליך", שרה קורין אלאל.  התוהו ובוהו הנפשי מכניס את היחיד למצב של בדידות מול הזמן שעוצר מלכת, וכשאין לך לאן לשאת פנים, אתה יכול רק

הוא כואב, הוא מקנא, הוא כבר לא כועס, הוא בסדר, מרגיש לבד, מנסה לדמיין אותה חוזרת. מה מי מו? כשהלב דופק, גם הבלבול עובד. אור עמרמי ברוקמן מציג דפים ראשונים בתעודת הזהות האומנותית שלו אחרי "הכוכב הבא לאירוויזיון". כיוון שהטקסט

האם האפשרות לנגן חצוצרה בלילה עדיפה על כתיבת שיר? האם הימנעות מנגינת חצוצרה בלילה נובעת רק מהתחשבות בשכנים? חזי לסקלי נותן תשובה אחת: כתיבת שיר היא ברירת מחדל. היא אינה מפעימה אותו, אחרי מה שנעשה לשיר ("הכה ונאנס"), אבל התוצאה

איתי לוי מתבכיין בגוף ראשון ("אני כאן מתגעגע") ואז עובר להיות מספר בגוף שלישי ("היא בטח זוכרת יימים שאהבנו") איך זה מתחבר? לא בטוח שלאיתי לוי יהיה הסבר לחוסר הקהרנטיות. מה המבנה הזה תורם? הוא קיבל טקסט על שבור לב

כשהוא לא איתה, חייה אינם חיים – מחסור באוויר, לב מחסיר פעימה, אובדן מציאות. על הנייר – פשוט עד נדוש. מוזיקלית – מיוחד, עמוק. המנגינה, המילים, המנגינה הסלסול מיצרים מבע מהודק, שממחיש כל מילה בשיר. ענבל ג'משיד מכילה את בשיר

שולי רנד מפרשן  בדרכו ובשפתו את המתרחש בקרבנו. "מִשֶּׁנִּתְּנָה הָרְשׁוּת לַמַּשְׁחִית/ נִתְּנָה הַבְּחִירָה לָאָדָם לְהַחֲלִיט". ממש מתאים לכותרות של הבוקר. לחכמים העוסקים בתורה שבעל-פה ניתנה הזכות לא רק לעסוק בפרטי המצווה, ובפירוש התורה והלכותיה – אלא אף הרשות להמשיך ולדרוש,

אתם נדלקים משטויות – יש לכם שיר. אביהו פנחסוב, נדלק משטויות. ננעל על נתיבו המטורלל. תרצו: מנפגעי הקורונה. מחפש עבודה. חייב פרנסה. עכבר רחוב שרוצה לאהוב. יצא חרוז. פנחסוב מגייס משאבים קצביים כדי להזכיר: Do not take me and life

מסוג השירים שאני  נמנע לנתח ולשפוט. מצד שני: המטרה מקדשת  כמה מילים. נסרין קדרי שרה למען עמותת "גדולים מהחיים" למען ילדים חולי סרטן ומשפחותיהם,  מצליחה לתת קול מנחם, מלטף, מעודד.  המילים, הלחן מביאים אותה ואת השיר עד מפתן דלתם. הדמעות

קובי לוריא, שכתב והלחין, אינו עולה על בריקדות. השיר נשמע כיוצא מנציג "אוכלוסיית הסיכון", שבוחרת יותר להתרפק על ג'אז ישן מאשר להתקומם בצליל חדש. אלי מגן מוציא לפועל בלדת סווינג בסגנון הזה. געגועים מהסוג הזה אינם מתכתבים עם זעם בעיניים

יוני יעיש שר על מר גורלו של פצוע נפש החווה ניכור וזרות באמצעות דימויים מהטבע ("צמח בר", "עלים שנשלו"), אלא שבחייו ישנה בכ"ז קרן אור מזמרת.  זהו מסלול חיים קבוע, אמביוולנטי העובר לאורך "חיים שלמים".  נדקר בדמעות קוצים – ואז

מזכיר משהו? "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". ברוח תהילים (עא, ט) ואצל אביגדור גביש:  "גם אם אני נופל/ אל תרחיק אותי יותר אל תעזבני לעולם". מסוג התפילות של "אָנָּא בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה". השיר הפשוט מכיל

הפנטזיה של משה פרץ מוליכה לעולם שכולו טוב. אפילו תווים למנגינות עצובות אין בו. מוסיקה בלי מנגינות עצובות? רק שמח? יש מצב? יהיה נורא משעמם. ב- Imagine ניסה ג'ון לנון לשכנע אותנו להתנגד לדברים שמפרידים בינינו ויוצרים שנאה. מה שאלוהי

עוד שיר נוגה לאל הטוב? איתי לוי מקונן משהו תוך כדי התנצלות וחרטה.  פתאום (אה, יום כיפורים) רוצה את אבא קרוב אליו. בזכותו הוא "הכל", אבא הכל-יכול שיציל אותו מבדידות וגם מעצמו. מצד אחד – "אנלא מבקש כלום", מצד אחר: