אלה לי: מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? זמרת-יוצרת או אינסטנט זמרת? בואו נדבר על פער דורות: אין לי בעיה לומר שאני שונא את הפרודוקציות שמייצרים עבור זמרי הדור הזה. הם נשלטים. לא שולטים. אהבתי אותה בריאליטי. זו היתה התחלה
הגעגוע לאהוב מושתת על ריחות, מקומות, סיפורים. נועם בנאי מתגעגע. במרכזו של השיר – עידוד עצמי שיש בו שכנוע מנחם: "אתה אף פעם לא לבד דבר איתו הוא שומע". כדי לתת תוקף לנחמה וכמו כדי להוסיף טון של הרגעה –
"A Little Love" הוא שיר נשמה מהזן הישן שנכתב ומבוצע על ידי הזמרת והיוצרת הבריטית סלסטה (זוכת פרסי הבריט) עבור חנות הכלבו הבריטית ג'ון לואיס כפרסומת חג המולד השנתית. זה הקול העדין של סלסטה שמעניק לשיר את יופיו, מעורר את
ככה כותבים פזמון. פשוט, סימטרי, קליט, מתנגן. מיקי גבריאלוב עתיר נכסי מוסיקה ישראלית מקורית ומיוחדת, חוזר לאחור לבסיס, לכתיבת שיר אהבה אולד סקול. ברע לו – היא הטוב. עיר מקלט. מושא חלימה. מקור השראה. התנגנותו של השיר כל כך הרמונית,
פעם אנשים צעירים ברחו מהקיבוץ לעיר. עכשיו יש חזרה, ואני שומע רוקר מתרפק על ילדותו בשבילי הקיבוץ, ריח חציר, רגלים יחפות על מדשאות. טקסט הכי לא מיוחד שאפשר לכתוב ברוח נוסטלגית. מה גורם לגדי אלטמן להתגעגע? אולי הקורונה אשמה, אולי
לבבות שבורים מולידים שירים. מה היתה יוצרי המוסיקה עושה בלעדיהם. לאפרת גורן יש שבר (סדק) שגדל, והיא שואלת את העזר שכנגד – "מתי כבר נגמל/ משקר דל, מעיוורון, מלב רעוע?". השאלה אינה שאלה של זמן (מתי) אלא של זה היתכנות.
כל סינגר הוא היום גם סונגרייטר. הקלות הלא נסבלת. מפציצים בקלישאות, מניעים אותם על לחן ענוג, קול נעים הליכות בהנחה שרף הדרישות של המאזין ה"ממוצע" שואף לגובה דשא. בכתיבת שירים אין צורך להוציא רשיון. איש אחד "מוזר" אמר לה בקול
המסר הזה נטחן מאז שחר ההסטוריה. אנחנו כולנו בני אנוש דומים, אוהבים, חולמים, פגיעים, אבל מרוכזים בעצמנו, בבעיות שלנו, ואיננו רואים את האחר. מה השתנה? לא השתנה דבר. אגוצנטריות היא תכונה שאופיינית לבני אדם ממש כמו תכונות אחרות. שירה יעקבי
מכלוף סובל מכך, שהבחורה שאיתו מגיעה רק כשרע לה. הוא אוזר אומץ ומבקש – אל תבואי יותר כשאת מרגישה אבודה. מילים פשוטות: בא לי לפגוש אותך בלי שתכניסי אותי לצרות שלך. עוד אפיזודת יחסים שנשמעת אפרורית עד שגרתית, והטקסט לבדו
אז מה באמת קרה? סכין בגב, נפש פצועה, טרקו עליו דלת. הפגיעה מרומזת – שהיא מגיעה מכתיבה (מקלדת). תעשו אחת ועוד אחת, ונקבל את מפגעי הרשתות החברתיות. ירמי קפלן אינו מרים דגל לבן. לא ויתר. אין סיבה להיכנע. בא בלי
מה הם חיים מאושרים? תלוי את מי אתם שואלים. יש "אושר" מהסוג הפשוט-עממי של השכנה שממול, זו שמספרת שפגשה את "בעלה", אבל מרגישה נחותה ודורכת במקום, זו שמחכה שיכניס אותה ללוז שלו, שיפגיש אותה עם החברים/ אחים שלו, שיוציא לה
עגמומית, מדוכדכת, מספרת את עצמה בסלוא טמפו. לא ברור מה פשר מצבהרוח. בשיר היא הולכת ברגליים יחפות על שבילים כדי לחוש ביום השמש. בקליפ רואים אותה בשדות זהובים. היא שרה "סימן שיש עוד שמש" כדי להשתכנע שיש עוד תקווה. מה
תצפו בקליפ. שתיים שמפזזות באנגלית ובצרפתית. השילוב קולח, פריך, מחניף לאוזן, מענג עין. בבימויו של קלמנט דורו ופייר דופקייה, הקליפ נפתח כשדואה ליפה קוראת למונית בלונדון, רק כדי שאנג'ל, הזמרת הבלגית, תציע להם לטייל במקום. הם מטיילים ברחובות, אוכלים צ'יפס
למה לא השאירו את השיר לאירוויזיון? אה, רגע יש כבר מועמדת לאירוויזיון 2021. אז שווה לנסות במצעדי המערב. סוג של קומבינה לא צפויה בין זמרת מיינסטרים (שירי מימון) לסולן להקת בובנאים (רד אורבך) שחברו לבלדת פופ מנצחת, מהסוג שאינה דורשת
גוסטו מתפייט על געגוע שמחבר מקום עם דמות מן העבר. הבית הישן שקשור באהבה נסתרת בלתי מוגשמת, שנשארה טמונה אי-שם עמוק בלב. הטקסט הנוסטלגי מעט מיופיף. פרחים שקמלו, שירים שאהב כמו עיניה החומות. לא חייבים לקשט בדימויים רק כדי להתהדר
יהיה נכון לומר ששי נחייסי חי בסרט? כלומר: הצורה שבה הוא חווה את המציאות היא כאילו מחט עמוסה באדרנלין תקועה בתוכו. לב רועש, הראש תמיד עובד, רץ בתוך סיפור. מעייף לא? אבל אז מגיעה המוסיקה: "צליל מתגבר יוצא מכלי שבור".
הארי סטיילס מחלץ עוד שיר מאלבומו השני Fine Life שיצא ב-2019. מ-26 באוקטובר כבר נצפה בלמעלה מ-36 מיליון צפיות. בקלים הבחור רץ, שוחה, נוהג במכונית לאורך חוף אמלפי באיטליה. Golden הוא שיר הפתיחה ל- Fine Line חושף את הפחדים האולטימטיביים
הטירוף, השיגעון עוד בוער לה בלשון. עכשיו – צער הלב. " לפעמים צריך לתת ללב פנים", שרה ענבר זיגדון. שורה שלא תמצאו בשירי שברון אהבה שכיחים. וגם: "לדעת להגיד מילים/ לא לפחד להיות עצוב/ להשלים לאהוב את הבפנים/ צלקות הופכות
הנוכחות שלו עושה אותה טובה יותר, חכמה יותר וגם מאמינה יותר – מספרת שוהם טפיארו למי שנוכח-לא נוכח בחדרה-בחייה. בקשת ה"תישאר" מעידה על עומק הגעגוע. זה אומר לקום איתו, לחוש את לטיפתו. "ככה החיים היו יותר הגיוניים". בתוך תעצומות הרגש,
זה מה בראש שלה? שלא תבשל לעולם? לתומי חשבתי שבימי קורונה וסגרים, הבישול הפך חבל הצלה להמונים. מסעדה? – קצת סבלנות. טייק אוויי יציל. טיול על שפת הים? אני מזמין את שרית חדד לחוף הקרוב לביתי ביפו עם הכלב הקטן
מה מפריע לאלירז זאדה? מה מלחיץ? הפרעות שינה? זה לא הכל. הפרעות שינה הם קטליזטור לחטט במוח, בנפש. בעלטה, ללא שינה – "הכל מלא בשאלות/ אני סופר תזאבים וגם מבריח איילות". וגם "אני עבד של המוח שמנסה למצוא תשובה/ לשאלות
עוד מכתב אהבה נדוש של מאהב מתבכיין מז'אנר הגברים בוכים בלילה? על הנייר שחור על לבן, נתיב נשמע הכי בנלי שבעולם. צורת ההבעה המוזיקלית משנה עניין. הלך הרוח המדוכדך מגיע בצורת שירה צפופה מאוד, שחלקה מדוברת בסגנון ראפ – על
ישנם יוצרים-מוסיקאים-זמרים, שנוכחותם קיימת גם אם אינם מפרסמים דברים חדשים במשך תקופה ארוכה. הנוכחות הזו היא שהופכת למעין נפקדות, כאשר לא שומעים מהם זמן רב. יהודית רביץ לא הסבירה מדוע לקחה "חופשה" משך כארבע שנים מיצירה ומהופעות. יכולות להיות סיבות
הייתם מאמינים: מכל הכוכבים המקומיים – נולד חיבור שכזה? אני יכול לנחש מה עובר בראש של מרימי הגבה על הזיווג: אייל גולן זקוק עכשיו לעידן רייכל כמו מכונת הנשמה לשיפור התדמית, לחיזוק הקונצנזוס בעידן שרוחות רעות שוב מנשבות ומחבלות. רייכל
מה שהיא יודעת לומר לו. מה שהוא לא יודע. טל גבעמיר שרה שיר עצוב על הפער בינה ובינו, שנשמע כמו תהום שמפרידה. המנגינה והטון משדרים פגיעות עמוקה, ניכור שהיא אינה מצליחה לפתור. הטקסט אינו מבהיר טיב היחסים, אלא מדגיש בעיקר
את שבר הלב של בני הזוג מגישה מיכל רפאל בשני תפקידים. שלה ושלו. המחזמר שלה נוטף דמעות. "אולי" משהו באוויר עושה אותה חולה, ה" אולי משהו" אינו "אולי". מתברר כי מדובר בנשימות שלו. אז למה "אולי"? מבחינתה "עשה שטויות". מבחינתו
יש סיבה שגברים רבים בוכים בלילות האלה. הקורונה שברה את מטה לחמם. מבחינת זמרים בז'אנר הים-תיכוני – אין חדש תחת השמש הים תיכונית. ממשיכים לבכות בגלל נשים מאכזבות/ בוגדות. לא מדובר בזמר-שניים-שלושה, אלא בגישה מגדרית של יוצרים. אושר כהן מתחכם
כמה מזהים את עצמם בשיר הזה נכון לסוף אוקטובר 2020? הבנאדם קם לעוד בוקר של כלום, נדהם ממציאות שאינה מובילה לשומקום ומהרהר אם זה כל מה שיש בחיים. גם התכנון של מחר-יהיה-טוב ושחייבים לעשות משהו למען עצמנו כדי למנוע חרדות
מחפשים שפיות, רגיעה של התרוממות רוח, אמונה בטוב? ברק ביטון מציע – להרגיע. כן, עכשיו בתקופה של מצוקת נפש לאומית. ככה: אופוריה אינה יכולה להתקיים במלואה. היא נמצאת בקצה הספקטרום של ההוויה הקיומית, כאשר בקצה השני נמצא ההיפך המוחלט –
אין כמו רוקנ'רול פשוט להדליק נורת אור בקצה המנהרה. בכל הכאוס ה"אני מאמין" של מאור כהן מתכתב היטב עם המקצב הסוער, הגיטרות החשמליות והמפוחית. החיים בעולם הזה מטרד, העבר נראה אלטרנטיבה טובה יותר מההווה, שבו נשארת "עם כלום ביד". בכל
