מה קורה עם מיקיאגי? 52 מלאו לנער, והוא שרבט משהו על עצמו אגב חיפוש אהבה: המשוגע-עצלן-מסתורי-לא חתיך-לא אופטימי מבקש מהאוהבת או האוהב לקבל אותו עם כל השקריות שבו. הוא ימתין לה לאהבה, כי אם אהבה אינה יכולה לחכות לו –
מה מצאה שם? מה חוזר אליה? האם התחושה היא מהות האמונה? déjà vu? האמירה – "מאמינה בניסים" נשמעת מעט פשטנית לתיאור החוויה המיסטית הבלתי מפוענחת. נס הוא משהו גדול מאיתנו שחוצה את כל חוקי ההגיון. לפעמים הוא קורה, ולפעמים לא.
"איסטרן פארקווי 770" בברוקלין ניו-יורק הוא הרחוב בו ממוקם מרכז חסידות חב"ד, ובעבר בית מקדשו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון, הלא הוא הרבי מלובביץ'. (ה"צדיק") יהושע לימוני שר-מספר תמצית חווית ביקורו שם, שנעה בין חרדות נסיעה, מחלה שתקפה אותו וגעגועים
אני מנסה לפענח את מהות המשולש "עדר 2 ליפשיץ", האב יהודה עדר, הבן אלון עדר ורוחו של הרי ליפשיץ, (יוצר שותף להקמת בית הספר למוסיקה רימון עם המייסד יהודה עדר), קרובי משפחה שמנסים להוציא הזדהות לפועל. הטקסט אינו מספק מניע
מה עשו מהזמרת הנפלאה של "הכוכב הבא לאירוויזיון"? מאלה לי לא נשארה אלא קריקטורה צבעונית שמשחקת אותה ילדה "לאבי דאבי", קצת שרוטה, מצטחקקת בקלילות קייצית על כאילו על העצמה נשית מול הילד שמולה, באה "לעלות אותו כיתה" גם מציעה לו
רינת בר מצטרפת לזמרות המייללות על נטישת מאהביהן. יש מי שמפטם את זמרות הז'אנר בשירי יאוש על מר גורלן. בר אינה בודק את השירים שמספקים לה. מה שקרה לה זה אינו "שיבוש קטן בתדר" אלא קצר מוחלט. היא תתבקש להסביר
השיר אינו מבהיר מה הם ה"חלומות גדולים" שהמציאות מחקה. מה לא הגשים/ הגשימו? סביר להניח כי "מחיקתם" הניעה את הכותב להוציא את השיר הזה. דוד ד'אור עוסק יותר במסקנה מאשר בסיבה. הוא אומר לזוגתו: בואי נשמור עלינו, נסלח לעצמנו א.
לא ברור על מה מקונן חיים איפרגן? שהיא חזרה בתשובה בלי להודיע לו? שמישהו אחר סיפר שהיא השתנתה ("אמרו לי") או על עצם השינוי עצמו? שהג'ינסים שלה הפכו חצאיות? "עוד סלפי מהכותל"? מה הבעיה? הרי בשיר הוא מודה שהיא "צודקת",
הסינגר חובר לסונגרייטר. מספר סיפור על אחת על-הפנים. בוכה כל הזמן. כבר חודשיים לא עונה לאיש. מה עלה בגורלה? לפי המספר יש מצב שברחה. הסיפור עוד סיפור על אובדת בדרכי החיים. התחושה שעוברת מאדם מילשטיין (18) – דכדוך, מלנכוליה. Sad
הביטלס שרו All You Need Is Love כדי להעביר מסר לעולם. לא יכולת לפרשן את השיר אחרת פרט לכך שאהבה היא הכל. There's nothing you can do that can't be done/ Nothing you can sing that can't be sung/ Nothing
מה שהיה ביניהם – האם יהיה לו המשך? סתיו גולדברג הלחין את הסיפור שהתרחש בינו ובינה. בלשון העממית – סטוץ שלא ברור לו/ לה אם יהיה לו המשך. אחרי יום חזר לפתחה וקרא לה באמצעות הקשה בתוף. התוצאה- כפולת משמעות
על איזה כאב שר אלנתן שלום? כל מה שהמאזין יודע הוא שהוא מחפש "יופי" בכאב. כלומר? איזה סימן הוא בדיוק מבקש שיישלח לו? אלנתן שלום כתב טקסט שעיקרו בקשה למשכך כאב, זה שירימו משבר, לגעת באמת, לקבל חיבוק, לעשות "סדר"
אוולין לא יודעת דבר על אהבתו. ביישן מבחוץ, לוהט מבפנים. מי ידע מה מסתתר מאחורי עיניה הירוקות. רק הוא מסוגל לפענח חיוכה המוזר… ניית'ן רוד שמע כנראה הרבה להיטי סיקסטיז – ז'אנר בלדות הפופ המתוקות-מלנכוליות, סלואיים מפעימי/ שוברי לבבות. הוא
בואו נכיר לילדים של ימינו את שירי נתן אלתרמן לילדים מלפני 70 שנה. יש בעיה? – שאנחנו ב-2020, עידן מיכל הקטנה ונועה קירל? ממש אין. יש שירים ישנים שעברו את מחסום הזמן מפני שהם שירי איכות נצחיים. אני מאזין למוסיקה
"איך אוכל לבחור במי להאמין" שואל-תמה עדי גיגי. זהו שיר על חוסר ידיעה אנה הפנים מועדות. הלב "בונה מקדשים", בפועל לא נכנס אור. בקול הרך השברירי, בצליל אווירה שמימית, מנסה גיגי להבין את מהות הקיום, לבטא את הפער בין המציאות
אבוג'איה מספרים לנו איפה אנחנו חיים. כאילו שלא ידענו. מה כן? תמיד נחמד לרענן מידע. אל תקראו להם טריו מחאה. אין במקומותינו זמרי מחאה. האמירה היא סוג של – עזוב אותך, במילא אין מה לעשות, וכמו שאמר שלום חנוך –
בואו נגלה שאנן סטריט קצת אחר. בימים שכל יוצר שני מנסה לבטא את עצמו בימי סגר ובידוד, בחר שאנן לשיר שיר לעצב מאת מרים ילן שטקליס, כן כן, אותה שטקליס שמזוהה עם "שירי ילדים", ("בובה זהבה", "אצו רצו גמדים", "רוח
וידויו של יובל בנאי בעידן קורונה וזום. האיש שיש לו המילים והמנגינה – הנשק שלו ליום של צדק אמיתי – מרגיש בינתיים כדור בלי כתובת, בועט לשער ריק, יורד להגנה. הרכבת לא עוצרת בתחנה שלו. בינתים, גם כשהכל מתהפך –
הנשים בוכות בלילה, לא נשמע קולן, הנשים בוכות בלילה, בכי נעלם. אכן: מהפך. לא רק הגברים בוכים. דנה לפידות מפתחת מיומנות. זמרות הז'אנר יכולות להזמין אצלה. תועדפנה בעלות מנעד אמוציונאלי גבוה וטון מתרגש עד דמעות. מקדמי המלודרמה – געגועים בצורת
ענבל גרשקוביץ משתמשת במוסיקה כשיטת טיפול. כשהצעקה אינה יוצאת במציאות, היא הופכת את שיר הרוק לזעקה על גבול ההיסטריה. "לאהוב בלי קול" נשמע אמין יותר בטון הנמוך, המדוכדך. הוא מעיד יותר על מצב הנפש של הדוברת. זעקה יכולה להישמע גם
פועלי הבמה, אנשי הסאונד והתאורה תופסים באלה הימים והלילות כותרות. סוג של אירוניה: הם הקורבנות היותר משמעותיים של המגיפה שהשביתה את ההופעות. אהוד בנאי שר את הסיפור שלהם ומשתף אותם. לפי השיר – גם לפני כן הם היו הצד הלא
הוא לא היה טוב אליה. היה אכזרי. למרות הכל היא לא רוצה לוותר עליו. ההסגר לא עוצר את שלוש בנות Haim. הן מתראיינות בזום לג'יימס קורדן ושרות את השיר – כל אחת מהמיטה שלה. סינגל נוסף מהאלבום "Women In Music
הסיפור של רועי ניצני הוא סיפורם של יוצרים רבים, שנאבקים בעצמם, גם בסביבה לא מפרגנת. הלחימה לעיתים מסתיימת במפח. השאלה היא כמה אתה מאמין בדרכך, גם אם הבערה הפנימית לעיתים דועכת, ואתה חש סחוט, מאבד סבלנות, מרגיש גמור. ה"לא מתעייף"
עברי לידר – בתוך עמו הוא חי, מרגיש את ישראל/ האזרח הקטן שמחכים למשיח, שיביא "לנו" אור. הביחד של להיות חזקים עושה לו את זה. עם ישראל שמתפלל ומחכה למשיח. הבידוד אמנם עושה חשק לעוף מפה, אבל אין חזק מהחזרה
זה שיר טרום קורונה? פוסט קורונה? לא זה ולא זה. מבחינת ליאור נרקיס לא קרה כלום. הלילה של אתמול הוא הלילה של היום הוא הלילה של מחר. ממשיכים לרקוד. אין דאגות. תביאו את כל היפים והיפות. יהיה בלגן. אז הנה
היתה פה קורונה, הקריסה הכלכלית נמשכת, אך במוסיקה עולם כמנהגו: הגברים המתוסכלים ממשיכים לקונן את מר אכזבותיהם. רז וידאל נשמע קצת אחר. גם הוא כותב בגוף שני, גם הוא מדבר/ שר מליבו אל ליבה, עושה חשבון נפש, אבל הביצוע הזה
את מילות השיר הזה אפילו לא הייתי מחזיר לכותב. אין מה לתקן. זה שיר שלא עובר סדנת כתיבה שלב א'. אקראי, סתמי, מבולבל, לא קוהרנטי. לא ברור לי מה הם מנגנוני הבקרה של שיר לוי לפני שהוא נכנס לאולפן להקליט שירים.
השיר נפתח בקצב פאנקי מוחץ ומהיר. לא משאיר מקום לנשימה. השירה של דודו טסה גובלת בזעקה. המבע רווי רגש וכוונה. הוא מתכנן את הפגישה באותו ערב. שתביא איתה יין. שתביא איתה אור. תהיה גם תקשורת מילולית, יחשוף את ה ה"אני"
יצאו הזמרים והנגנים לשדות להתרגש משיר אהבה. הכוריאוגרפיה קישטה בשמלות לבנות, תנועתן של נשים מבוגרות וצעירות. יש כאן סיפור, וגם שירת עידוד ותמיכה. נדמה כי השיר אינו מה שהוא ללא הקליפ, המשתף את הנוף (המדברי) כדי להעצים את תחושת שירת
מארטין גאריקס עולה למסלול הצלה. הפחד הוא בראש. הנשמה מחפשת חילוץ. הזעקה משתחררת מהריאות. רוצה להרגיש חי. ימצא את דרכו למקום טוב יותר – higher ground. מרטין גאריקס משדר בסטרימינג באיכות אולפן שיר חדש. עילוי הדאנס מאז 2012, כבר בן
