ביקורת שירים חדשים

וידוי שאומר: ואללה, גיליתי שאפשר להתגבר על צרות ומועקות, להילחם, לפרוח, בכוונה גדולה, בלב טהור, באמונה, לקבל את הטוב ואת הרע. טובים השניים למבע רגשני רווי קלישאות על השתקמות. אני בעד (במיוחד בשביל גילי ארגוב) גם כשזה נשמע יומרני, לא

אניה בוקשטיין שרה על שרידות בחסות שקרים. השיר מושר בגוף שני על מישהי שמסתירה בחיוך דמעה שזולגת בפנים. תרצו – התבוננות בינה לבין עצמה כמו במראה, שמאפשרת לא להסתיר הכל, אלא להציג את עצמה בפני עצמה במערומיה. השיר מתנגן בקצביות

קיים פער בין החלק הראשון של הטקסט – מבט מממוקד ומחודד לתוך עצמה ברגעים של חולשה וחרדות ובין החלק השני של השיר (הפזמון) שהוא קלישאה נדושה על השתחררות ממצוקה – "למדתי לעוף".  מה בדיוק  המשמעות של "למדה לעוף". תרפיה עצמית?

הרהורי מצוקה קיומית מטריפה מגיעים בזרם תודעה של התפקחות שפויה של אמן-זמר שיודע מנין בא, אך לא יודע מה מעכב/ מבלבל אותו ומגיע למסקנה עתידית. הרצון הגדול הוא להשתחרר מהקיים הלא-טוב,  להילחם בשיטה להתחיל מחדש, לקפוץ מהמכונית להתגלגל לתעלה, ואז

נוסע, מתגעגע, הלב שנגנב, הכאב. השריטה. החריזה הפשטנית. הקלות בה כותבים פזמונים.  ההשחלה הלא קוהרנטית של משפט ("פחות מרוכזים בעצמנו") המהירות שבה משחררים מילים.  היומרה של נוסטלגיה בשחור-לבן. אליעד כנראה כבר יכול להרשות לעצמו. המוסיקה הוא מכלול מרכיבים מוכרים אצלו.

בדף היח"צ שהגיע עם השיר, מסבירה עדן אבוטבול, כי מדובר בפרודיה על גברים שקרנים. לא בטוח שהיא מבינה למה התכוונה ב"פרודיה" . מצד שני, יש כאן פרודיה על ז'אנר הפופ המזרחי הים תיכוני. היא הייתה בחורה שמחה – עכשיו היא

עמיר בניון שר בלשון נקבה שיר של רעייתו, המשוררת מרים. זהו שיר לירי קלאסי, שמעמיד במרכז רגשותיה של הדוברת מול חשבון שהיא עושה עם עצמה ברמת הקבלה העצמית במרחב ובעולם האהבה שלה. היא חלשה, והדרכים שלפניה נסגרות אחת אחת. מבקשת

אתי ביטון שרה אהבה ושברונה. הימים שחלפו, השנים שעוד יעברו. "מבול רגשות" שמציף. נזכרת בחיוך המרוח שלו. ומה קרה? לא ברור. סיכוי לשיקום? – אין. היא חוזרת לעצמה אחרי הפרידה מהגבר המאכזב. זהו. אתי ביטון רוצה להיות סינגר סונגרייטר. רוצה.

אביתר בנאי שר על חולשה אנושית, אולי הדומיננטית בחיי אדם – הפחד להפסיד את היש החיצוני הטוב בכל תחום ממזון טוב, בית נאה, נוחיות, לבוש נאה, פרסום והצלחה. הפחד הזה הופך את האדם משועבד, לא חופשי, עבד לטוב. הקצב בשיר

דודו מתנה הלך על כתיבה בסגנון הפזמונים העבריים של שנות הארבעים-חמישים. מי כותב-שר  היום "עץ שיזף", "חליל רועים בוכה", "מילל לו שוב התן"? נראה שדודו מתנה החליט לנתב עצמו לשם, לשפה אנכרוניסטית, שאינה מוסיפה לטקסט נקודות זכות. למעשה, זה נשמע

החיים כמרוץ. יש לא מעט שאלות. בעיקר שאלות. מה המטרה? האם להשאיר מאחור את העכשיו? תשובות? "כל כוכב הוא רק סימן של מטרה/ חלום או מרדף לא נגמר/ מכאן לא רואים את מחר". המשכת המרוץ – אינה מספקת תשובות. המרוץ

עדן בן זקן שרה המנון האסקפיזם, שנועד להיות שיר הנושא של ערוץ הילדים. תזיזו את הגוף כאילו אין מחר. תחגגו מקרית שמונה ועד אילת. תעופו, תאבדו תחושת זמן.  למה? מה סיבת החגיגות? מה קרה? לא חשוב. תזיזו, תעופו. לא לשאול

השעון הגדול מראה שזמנם תם, אבל מהמערבולת המילולית בשיר, לא ברור לאן גילן שחף מוביל. הוא נותן  לה "קצת זמן להיות מאושרת" משאיר לה "קצת אור", "קצת מתהפך ונשבר". הניסיון לכמת יחסים נותן טקסט מרופרף, שלא  גרם לי להשתתף בצערו

מעולם לא אפיינתי אדם לפי המזל האסטרולוגי שלו, אבל השיר של ליאורה גונזלס גרם לי לעשות גוגל על "מזל עקרב". המטרה הבנלית: למצוא תיאום בין התיאור השגור לאפיון האישי. מילים פשוטות:  האם יכולה  להפוך את עורה, להיכנע לעצמה? מצאתי את

אנשים צעירים חיים תסריט עתידי ידוע מראש. כל מה שיבוא אחרי צפוי. זהו קו חיים קלישאתי שמשכפל את עצמו. אנשים חיים שגרת סדר חיים  בלתי משתנה שחוזרת על עצמה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.  מישה סוחינין מבקש לפרוץ את

נועם בנאי מנסה לבחון  מישהי מזוויות שונות. מה שאומרים עליה – "תל אביבית", "ריקה מתוכן" על בסיס סטיגמות והכללות היוצרות  דימוי ריקני ושטחי. מצד שני: מה שהוא יודע עליה מהיכרות – "את לא יודעת להפסיק לשקר". השקר שלה יכול להתפרש

הקליפ לוקח הישר לחתונה. טבעת-חופה-פרחים-תסרוקת-חיוכים. שום דבר שמכוון לתוכן השיר. כלומר – פספוס. זה אינו שיר חתונה. הסבר: לפי הקומוניקט, השיר הושר בחתונה של מאור תיתון. הקדיש אותו לבחירת ליבו. שיר שכולו ערגה, התרפקות  ואהבה שאין לה גבולות.  המנגינה –

הראפר העברי מודל 2016 נשמע אותנטי, גם כשהוא העושה שמח מהבלגנים בחייו. המלל של האוהב הנבגד והמתוסכל הוא מכתב אישי על סיטואציה שחוזרת בשירים רבים בז'אנר הים תיכוני, אלא שכאן הפירוט האישי מעניק לנרטיב אמינות. מה שהוא הרגיש כלפיה כשנטש

לשרון זליקובסקי יש בעיות עם עצמה, והיא מטילה את האשמה בין השאר על הזמן. הוא המפגע הראשי בחייה. עוד יום שעובר אינו מבשר טובות. לקום לעוד יום "בלי טעם וריח", "עוד יום של ברדק" לפי העיתון, וגם ממה שהיה "לא

מה שיצא לאמיר ולבן מהבר ביפו. תרשים חלקי מחשבות של אנשים צעירים ההולכים בעקבות גורלם. הצמד אומר אומר דברים במעין זרם תודעה שמנסה להתחבר לשיר על כאב על מי שהייתה המלכה של תל אביב. אמיר שדה ובן מאור מספרים סיפור

שלי טל מבטאת את רוח היצירה/ כתיבה שלה בעידון, בפריטה קלאסית, נגיעות פלמנקו וקצב שנתמך ע"י בס אפקטיבי. אכן: יש בשירתה תחושה של עולם אחר – הולך ונכחד. זהו ביצוע מורכב מיוחד, במקצב, בהרמוניה, בעיבוד הנדיב – המרחיב יריעת הליווי

יש הרבה להגיד, אבל השיר מצמצם את ה"הרבה". הוא אומר בכמה משפטים: מהפחד והמצוקה נולד שיר, נכתב מעצמו. אין צורך במילים רבות. זה העצב, הפחד, הלבד שכותבים את השיר. המוסיקה תאמר הרבה דברים שלא נאמרו בשיר.  המוסיקה – אינם משקרת.

סהר שליט בן 24,  מוצף בזיכרונות ילדות – מהלחמניה של אמא, סבתא שקראה מהחלון, המקלט בבית הספר ועד הפנטזיה  להיות זמר ולכבוש איצטדיונים. עכשיו הגיע הזמן לחגוג את הזכרונות בשיר אוטוביוגרפי שנוצר בשיתוף חנן בן ארי. "כל הזיכרונות נותנים לי