ביקורת שירים חדשים

עצוב או שמח? זה אינו הכי מובן. נלך על זרם תודעה לא קוהרנטי. למה פורים? בקומוניקט שצורף מסביר אוראל גיספן כי פורים הוא מטאפורה למסכות שכולם לובשים. גם כאן – זה אינו  נובע מהטקסט. פורים יכול להשתמע לכל היותר כקונטרסט

צוק מספר סיפור אישי בטון מלנכולי מאופק, ואז מתחולל איזשהו מהפך קטן בשיר. בלדת הניכור מחליפה את אווירת התוגה למשב רוח קצבי עתיר קולות. לא שיש כאן שינוי בתחושה. עדיין מחפש פנים מרגשות בערב. הזאב יברח כשהיא תתאהב. הזרות תמשיך

חידוש: גברים בוכים בלילה בצמדים. החלוצים: ליאור נרקיס ורותם כהן. היכונו לצונאמי חדש באגף הים תיכוני. מה האסטרטגיה? אומנותית או שיווקית? צדקתם: זה ישדרג לשניים. ביחד, נוצרת כאן שכבת שומן  עבה של רגשנות. שני קולות יפים חוברים לשירת הומה המקוננת

הטקסט כתוב כמו לפי הזמנה. המזמין שולח מילים שהיצרן מתבקש להכניס לשיר – גן עדן, אור גדול, לב אכזב, ירח מחייך. "כשתחזור אל זרועותיי/ גן העדן יתקרב", שרה מאיה אברהם. מעניין? מיוחד? מקורי? – לא. אבל זה ככל הנראה סוג

עזה כמוות האהבה, שורפת עד כלות הנשמה, יש בה אש של טירוף. ריטה נתנה לדמיונה להפליג לאזורי תשוקה פואטיים, שמפעילים את כל החושים. המתוק שבשפתיים, לחש הרוח, המגע השורף. היא עפה על מטאפורות של תאוות האהבה. מי שיגיד – מתאים

חיפשתי בנרות שיר כזה. לפעמים יש תחושה שאתה חי בחברה של אנשים שטחו עיניהם לראות את המציאות, והם רואים את מה שטוב בעיניהם, משיחי שקר, מחרחרי מלחמות, פוליטיקאים קטנים שמתלהמים, קהל עדרי שממשיך לחגוג כאילו הכל טוב. בא רועי צמח,

ניסיתי לחבור לירושלים של מטה ולירושלים של מעלה של האחיות ג'משיד. נשארתי בין ובין. לא חם לא קר. טקסט חלקי לא יספיק לי.  מלודיה רזה – לא תספק. "האוויר החלקי" מצד אחד, הרצון להיות על "קצה ההרים" מצד שני אינו

ענת מלמוד בחרה בשיר של אברהם שטרן (1907-1942), המכונה "יאיר", לימים מנהיג מחתרת הלח"י, שכולו אהבה לארץ ישראל ומחויבות עמוקה כלפיה. השיר עוסק בקשר שבין אדם, אדמה ודם. הוא מדמה אהבת בשר ודם של טקס-ברית נישואין בין אישה לגבר ליחסי

עידן רייכל בוחן מצבו בהווה ומתגעגע לעבר. "תמונה דהויה" עושה לו את זה. גם "ריח ערב שבת". השינויים: "אין כבר סודות בלחישה", וכשהופכים "גדולים" – "אור דולק מתחת לשמיכה". הגעגועים אינם מרפאים, הלב הפצוע מחפש "יד חמה", ויש רגע ש"הכל

בואו נחבק את הדכדוך והעגמומיות של טל פוגל. היא נשמעת כל כך שברירית ורכה שבא לעטוף אותה, להגן עליה כמו על איזו ילדה שזקוקה להגנה. השיר מתחיל באפקט של רוח חורפית. האם השיר עצמו אינו מספיק? מספיק גם מספיק. טל

העין הצוחקת של קובי אוז לוקחת בסרקזם אל המציאות השקרית המופרכת של כוכבי הבין-לילה, שזהרו בשמי הפרובינציה. היא זכתה בריאליטי. כל הזרקורים – אליה. הוא, החבר מהעיירה, יוחלף ע"י סלב או איש ממון. למרות שהכריזה על אהבתה אליו, ימצא עצמו,

גבריאל פוטזניק שר געגוע נוגה עמוק בטון מלנכולי מחלחל. המנגינה, המקצב חוברים לתחושה, נעטפים בצליל שלוקח באיזושהי רטרוספקטיבה לעיר הלבנה ולמקומות האינטימיים של גבריאל. השירה שלו מעודנת, רגישה ומתכוונת. יש בה תום שאינו מתכתב עם רוחות העכשיו, אבל זה מה

אלון פסטרנק משחרר מועקות וזורם על  רצף מחשבות ומצבים ללא סדר, כאשר המוטו הוא ש"האנונימיות משחררת". העיקרון הזה משורבב בשיר ב – "טייקון הימורים תורם בהסתר", "זוכה בלוטו שם מסיכה", גם בשמה הבדוי של בלוגרית ברשת. הרעיון מונע בשיר רוק

האסוסיאציה המידית היית "מאז שעזבת הרבה השתנה כאן" של אהוד בנאי ב"בלוז כנעני". בנאי כתב שיר געגועים לחבר מאיר אריאל שעזב בעל כורחו לצמיתות. "מאז שעזבת החושך גובר כאן / האור שלך מאיר עדיין זוהר". דניאל בניה משתמש, כמה לא מקורי,

איך הגיעו האולטראס והקומה התשיעית להזדהות המשותפת עם הסיפור הזה? מה הראש שמחבר כל כך הרבה אנשים למי שנמצאת באיזשהו "מצב ביניים" – "פורשת מפרשים/ היא מחכה לרוח", ואינה נשברת. הטקסט אינו חף מקלישאות ("כל החיים עוברים מולה כמו סרט"),

על הנייר – זהו מתכון שיר אהבה נדוש. היא עזבה. הוא נותר לבד. הוא מקווה שהיא זוכרת אהבתם. מה מיוחד? אפילו לא ברור מה קרה. עזבה. והוא עוד מזכיר לנו ש"לב אוהב אינו טועה" כמו כדי להדגיש כמה הטקסט חבוט.

אברהם טל ערך רשימת מצאי עצומה של ציפיות עצמיות – רובן אינן אישיות במיוחד, טובות  לכל אדם, אפילו נדושות, המשקפות אי הסתפקות בקיים ורצון-תקווה להשיג הרבה יותר בחיים. אפשר להוסיף לרשימה האקראית הזו כהנה וכהנה. הטקסט נראה יותר כגחמה הומוריסטית

רם אוריון שר בדיוק כפי שהוא. מאמין שהטון האותנטי, גם אם אינו רהוט, ישדר הכי נכון את התחושה, ובעיקר הוא משאיר לגיטרות ולהפקה המוזיקלית להשלים את החסר. אבדן התקווה לפי הטון הזה לא נעשה בסוף השיר לא נעשה לפי הטון

"עושים אהבה בלועו של דרקון" – את התמונה הסוריאליסטית שר שלומי ברכה בטון קודר. אהבה? – סיוט. נצטרף למסע המסתורי שלו למצוא נחמה (אהבה) בעולם נורא. הכניסה ללוע דרקון (פולט אש) מבטלת כל סיכוי. רחוב הירקון הוא הדרקון המתפתל לאורכו

יצרני תעשיית הז'אנר ממשיכים לחרוז בקלות בלתי נסבלת טקסטים "עצובים" על מתבכיין שבור לב. הוא היה תמים, עכשיו פקח את עיניו. יותר לא יעזוב.  לא הבין "שככה צריך לאהוב". יש מתכון לאהבה? מה זה "ככה צריך לאהוב"? האם גל שריג

זעקת הפחד של שיר לוי. מה קרה? כשאין מילים לתאר סיטואציה קונקרטית משתמשים ב"וזה" – "וזה הגיע קצת מוקדם הפעם". מה הגיע? הטון של לוי משדר את הרצון להתרחק מהטראומה ("הילד שעדיין רוצה לשכוח"), עדיין "מתרסק".  גם אם "לא מוצא

לא בטוח שאת כותב השיר, אבי אוחיון עניינה העובדה, שעומר אדם הוא בחור בן 23 בלבד, כשהוא כתב לו טקסט שמסכם פרק של שנים רבות בחייהם של גבר ואישה. אחרי כל השנים, אומר הגבר,  "הפכת אותי לאדם טוב יותר"  ו"ממך למדתי

ארז לב ארי מספר סיפור עצוב על נחום, שהמלחמה תפסה אותו בשעת נעילה.  הוא חזר הביתה בחילופי שבויים. דעתו נטרפה עליו. ציונה ידעה שאם תלך ממנו – לא תהיה לו אחרת, נשארה עמו גם כשהלך לאיבוד. קשרה את גורלה בגורלו.

ברור לו שהכל כבר אבוד. לא ימצא את התשוקה שהייתה ביניהם. נשאר רק עם רעשי רקע, ועדיין תוהה איפה טעה. פתיחה אקוסטית, מעטרת את שירו של טל וייס, שמספר את טראומת היחסים בטון כואב. הליווי המינימליסטי מתחלף יפה בקצב וכלי

גלעד שגב פונה לאהובה בדברי עידוד והרגעה – לא לחפש "סיפור אחר".  – "אין חלום אחר, לא צריך יותר בין חומות גן העדן שלנו". הוא מבטיח לה את "כל מה שביקשנו" ו"את מה שנשבענו". מילים פשוטות: גם אם איבדו משהו

לו יכול היה לראות דרך מבטו הנודד למקומות רחוקים. האהבה אליו מתחזקת משום שהקרבה אינה שלמה, והנאהב קרוב, אבל "כמו עטוף בענן". כשדוד ד'אור סנטימנטלי עד עמקי נשמתו, יוצאות לו מנגינות אולטימטיביות, והגם שטקסט האהבה הזה לבנו, חרוז מעט שבלוני

בכל ההגות הסובבת סביב אדם-חופש-זמן-עולם, על רקע מסעות מפעימים סובבי גלובוס, בולטת שורה אחת אישית שמחזירה לקרקע: " אז שמור על עצמך/ וגם על אחותך". מילים פשוטות: אינך יכול לנתק קשר עם עצמך, גם כשאתה חושב במונחים של מסעות שממלאים

לא ציפיתי למצוא את תמר אייזנמן בדואט קליל, בסגנון קאנטרי חביב. מה קרה לרוקרית? אלא שאייזנמן של השנתיים האחרונות מחפשת את עצמה (גם בעברית). הרוקרית כבר לא משחקת לידיה? מייבי. זוהי  רשימה של צירופים, מעין משחק הרכבה של מילים כדי