מוסיקה ישראלית

רגעים לפני התבגרות, מתגעגע האב לילדות של בנו האהוב בתקופת שהספיקה כדי למצוא את ה"אושר".  אביב גפן שר על  געגוע למפרע. למעשה זוהי כמיהה לילדות שהולכת ונעלמת, שמגלמת בתוכה את אהבתו לבן כחוויה בראשיתית.  האושר הנקי של האהבה הולך ומתפוגג

יש קרן אור בקצה מנהרת החושך? כשהכותב פוקח עיניים, הוא רואה "עולם שהזיל דמעות של דם". המטפורה המוקצנת אינה ממש קשורה לשיר המתאר מצב נפשי על הפנים. מעביר את חייו, בורח מעצמו, אין מטרה מוגדרת. אהבה שהייתה איננה. גם ההכרה

ככל שהקיץ מתארך, חוטפים מטח נוסף של שירים מהסוג הזה. בחורים כותבים על בחורות טונות של שטויות. נו, על אלו שמסובבות לכל החרמנים את הראש, יוצאות לרחוב לגנוב את כל המבטים. מחרפנות להם את השכל. ארז שפירא קורא לה מאמי

החיים אצלנו ממש יפים. מה רע. מדינה ללא בעיות. חיים חבל"ז. אפשר לנסח אחרת: הרוב לא רוצים לשמוע בעיות. מה שמעניין זה – מה שנכון לרגע זה. גם אביהו פנחסוב ומרקיסיו בונים את מועדון הקצב שלהם על המסר הזה: "פני

איך זה שמוקי הלך על מופע ישיבה? כי מרגע שהקהל קם על רגליו, והצטופף למרגלות הבמה, נכנסה למופע רוח פרצים של ממש. מוקי נישא עליה. אולי סוף סוף הרגיש כהולך על המים. לפני כן – משהו לא זרם. "הייתי עבד, עבד

שירי מימון עושה חשבון עם הגבר שהחליט לעשות מה-בראש. מרגיש "רווק", נעלם לחודש, נשר מלימודים, לא חותם על חוזים, אתה כזה, ואתה כזה, ואתה כזה, ועכשיו אני מבינה שאבא שלי צדק. תפסיק להיות ילד, קח את עצמך בידיים ותתחיל לגדול

השיר הזה כבר מתנגן בכל התחנות? תנו לי לשער, כי הועדות הממונות על רשימות השידור יעשו עליו V. מחניף לאוזן בהאזנה ראשונה. הבנאדם פונה אל אהובה מתוך איזושהי מצוקה. יש דרכים שונות לצאת מזה – אוכל מנחם, עבודה, חברים. אבל

יש לו גומה כזו בשבילה שווה לחיות, עיניים שחודרות לנשמה. אבל מה: לקח לה, שבר לה את הלב. אז למה לה לקחת ללב. לא נשברת, לא חוזרת. ספיר סבן שופכת רגש בטונות. מותחת את הסלסול, זמרת מצוינת, אבל נשמעה לי

תמיד תהיתי מה מסתתר מאחורי המילים: "קראת לי אסתר ועיניך דממה שנינו למדנו באותה שממה". מי-מה-מו. למדנו באותה שממה? מישהו הציע לי: אל תחקור את הכותב או את הכותבת. תפרשן בעצמך. אז ישבתי מול הטקסט, ובהלך פרשנותי נתקלתי באלוהים ועוד הבנתי פחות.  ומה פשר הבקשה

הגבר המאוהב המתוסכל פונה אל העוזבת כאילו שבראש סדר העדיפויות שלו – טובתה שלה. אם היא תחליט שבכל זאת רוצה להמשיך איתו ירגיש "בסרט".  הכי חשוב שתהיה שלמה עם עצמה ומאושרת, אלא שבהמשך – הוא מתבכיין כקנאי טיפוסי, שהיא עדיין

"הרגע הזה" – לו חיכו. מהו? הוא מקבל משמעות של "הטוב" שמהססים לקבלו,  וכשהוא מגיע – המשאלה – "לא לברוח מזה". אביב בכר משתמש הרבה ב"זה" במקום לומר במדויק את אשר חשק לומר.  מטפורית הטוב מגיע כ"טיפות טל רכות על

גברים בוכים בלילה? יש שינוי: לפי שיר מספר 15 "כמו פעם" – "הגברים תמיד בוכים בסתר". איך לא חשבנו על ההברקה? בוכים בסתר – זה גם ביום. תיקון מתבקש. שמעתי 15 שירים + בונוס. בז'אנר הזה, הזמרים משתדלים לתת תמורה

אהבה היא עד כדי כך שגרתית, שהיא ראויה לטקסטים כל כך נדושים?  להישבע להיות ביחד כל החיים, להיות קרובים, גם כשרחוקים. וגם: לראות זוג זקנים יושב על הספסל לבד. זהו? אידיליה זוגית שכזו. הבטחות בליל הכלולות? זה מה שיש לאיתן

נטלי כחלון מתארת יחסים את האמונה שלה. מאנישה אותה כדי לפנות אליה. שמרה לה "פינה חמה", אבל אינה יודעת מי מחזיק את מי, היא את האמונה או האמונה אותה. זוהי רק "פינה חמה"? אמונה היא עניין רציני מדי כדי שנשאיר

עובדיה חממה לקח פסוקים מספר משלי, ושזר מהם שיר לטובת אלבומו החדש של יהורם גאון. שירתו של גאון כתמול שלשום – דרכי נעם. מקפיד על קוצה של הטעמה, רהוט ומצלצל כמו בימיו הטובים. מצד שני, עם כל יופיים של השירה

לא רק גברים "מזרחיים" בוכים בלילה. שיר ("החולה השמח") שיר גולדמן הוא דוגמא לגבר שסובל ובוכה בלי לסלסל. התלונות שלו לא כאלה מקוריות, שנמהר להצטרף למאבקו האישי. רוב אוכלוסיית הגברים יתלוננו על אותן בעיות – ניכור, מחסור באהבה, תסכול מעמדי,

קוסמוי וקופנגן החליפו את איביזה? אבי אוחיון ומתן דרור לוקחים את שיר זוארץ לאיים התאילנדים האהובים על הישראלים. המוסיקה – צלילי אווירה נינוחים מתקתקים, מים פושרים ונעימים. מילים – שמיים, זריחה, שקיעה, ירח. נשמע כמו שהתאילנדים מוכרים את האיים לישראלים

יענקל'ה רוטבליט מוטרד מהעולם בעידן הזה. הכל התחלף לו. זה אינו העולם שהוא הכיר. בעיות: העולם הזה צפוף מדי, שקוף מדי וצודק מדי. מה עושים עם כל כך הרבה דורשי צדק. כמה שירי מחאה אתה יכול לכתוב, כשלכולם מגיע הכל?

הקלות שבה עושה נצ'י נצ' שימוש בביטוי הנדוש "כפרה שלי". הקלות שבה עושה נצ'י נצ' שימוש בסמבה. צריכים להבין: ההיפ הופ בארצנו במגמת פניה לכיווני מיינסטרים מובהקים. כל אמרגן ילחש לאוזנו של הראפר: תעשה משהו מחניף, מרקיד, כייפי. אז בבקשה:

השיר הזה הוא תשובה חלקית לשאלות בסיס הנוגעות למהות היצירה והקשר שלה לתחושת היוצר, לסביבה בה הוא פועל, לפונקציה של הזמן בתהליך של חיים-יצירה. יוני רכטר, שממשיך להיות קשור בטבורו לעלי מוהר ז"ל, הלחין מוסיקה מינורית צנועה, אינטימית, מהלך מלודי

מה חדש? אין חדש. סיפור החזקים הנוכלים מול החלשים התמימים? נדוש, חבוט. הטקסט מנסה לחבר בין "החיים הם מסחרה" – מילה מן השפה הערבית שמשמעותה – עסקים מפוקפקים – ובין הרדיפה אחרי כסף והפער בין עני ועשיר. החיבור – ערטילאי.

שמעתי את המוסיקה הזו בעבר? אז זהו, שלעיתים נדירות מוסיקה מצליחה ליצור אצלי תחושת דז'ה וו שכזו, חוויה רגעית ובלתי צפויה, כאילו  שמעתי בעבר את הצלילים. הסולם, הצלילים שספוגים ב"ישראליות", הניחוח האתני המקומי, ההשפעה של "כוורת", העממיות שמפנה חץ אל

המצב חארה יש מקום לשפוך. כמה שיותר. זורקים מילים מכל הבא ליד. בונים שיר ממיני רעיונות, משהו שנשמע לפעמים יותר טלאי על טלאי מאשר שיר. אז נכון, בהיפ הופ מותר הכל. תערים ערימות של מילים, אל תחשוב צמצום, כי הז'אנר

פלאברה – מילה מלקסיקון סלנג מיושן. לא בטוח שחובה ללמד אותה את ילדי היוטיוב, שמשננים את המילים ואת הצלילים. אגב, Palabra  בספרדית משמעותה – פטפוטי הבל/ סרק. דיבור חסר תכלית. האם לכך התכוון רותם כהן במילים "עושה עלי פלאברה". Does

"כשאין לאן לחזור/ הדרך סוף סוף נפתחת", שרה ריטה משפט של צרויה להב, לייטמוטיב באלבום החדש שלה. יש בשיר הזה ("מזמן") שורה נפלאה, מהסוג שנדיר למצוא בתוך מבול השירים שיוצאים חדשות לבקרים:  "הלילה בא באצבעות חמות / פורט על נבל השכחה".

הרטרוספקטיבה מייצרת הרהורים נוגים בקשר הטראומטי שבין הדובר ובין אמו על רקע מראות הקיבוץ של פעם, שמעצימים את סערת הרגשות ששנעה בין התחשבנות, געגועים ומחילה. מה יישאר מכל מה שהיה? הוא, הבן, מבקש יום נוסף מתוך מודעות מפוקחת לסוף. המשקעים

קח את המילה "עשיתי" ובנה עליה קיצור תולדות חייך. "עשיתי" טוב לכל פעולה. אל תתאמץ למצוא תחליף. כולם יבינו על מה אתה מדבר. תשקף את הישראלי ה"ממוצע". ג'ימבו ג'יי, עומר הברון, ראפר ושחקן בתיאטרון האינקובטור הירושלמי, לא בא לצחוק רק