מוסיקה ישראלית

החיים חארה, וכשבא לך לקשקש על בלגנים, אין כמו חרוזים וקצב להכניס אותך לתא וידוי מול אלפי אוזניים. על צרות אפשר לברבר בלי סוף, להיעזר בקלישאות – "החיים זה לא פיקניק" להתבכיין במטפורות – "בוער לי בחזה וזה לא מהצרבת",

מאור ביטון תוהה/תועה בדרכים שאמורות להוביל אותו אל האהבה הנכספת. מצד אחד – חוסר הידיעה איפה היא, מצד אחר הדמיון השגרתי שכבר רואה את "הצחוק הכי מתוק" וגם תסריט חריג של מרדף אכזרי אלים תמוה – "אני נמר את איילה".

"הלוויים" קוראים לעצמם המזמרים  – על שם שבט לוי, הוא אחד מתוך שנים עשר שבטי ישראל, המוזכרים בתנ"ך שנבחר בידי ה' לעבוד ולשרת בבית המקדש. מהות ההתהדרות באצטלה הזו? רק משום שחברו לשיר שירים מן המסורת? אני מקשיב לשירת הגברים הזו

אכול, שתה, תהנה, תבלה  – כי מחר עלול להיות הרבה יותר רע. אז זהו, שאפילו התובנה הזו אינה קיימת בשיר. כל מה שמציע יוסי שטרית הוא – תהיה עסוק בחיים סבבה. חבק את האישה ואת הילדים, סע לכינרת, לחץ על

אסי זיגדון שר דו"ח על המתחולל בנפשו. המאזין נמצא סמוך למיטתו, מקשיב לסיפור המכיל "גוף קטן", "ילד מפחד", "לב שלא יודע", דרך שמובילה לנפילה בזירת החיים "כמו מתאגרף" ומסקנה שמה שנותר "זה רק להיות". אנחנו תועים ותוהים ממש כמו שהוא

זה כנראה יכול להתרחש רק בז'אנר הים תיכוני: רוקדים שברון לב במקצב סלסה. איך? תשאלו את אבי אוחיון. תשאלו גם את נסרין קדרי, האם אינה חושבת שיש כאן דיסוננס. לפי הטקסט היא שבורת לב, אבל מבקשת מכולם (תגידו, תספרו) לשקר

תאמינו להראל מויאל שזוהי תחושתו הכנה. למה להיות ציניים. הנקודה היא שסגנון הרגש-שרץ-לפני הזמר כבר לא עובד גם על מי שאינם ציניים. נצעד עד הירח, אהיה לצידך מול ים סוער וגם יש לו ממנה "הרים של זיכרונות", כאילו מדובר בזוג

הניסיונות של דניאל סלומון  למצוא את עצמו – עלו על שרטון. השיר הוא חשבון אמצע חיים, סיכום החרדות הקיומיות. הדמיון והחלום לא נתנו תשובות למצוקות. גם המסעות למצוא את עצמו במקומות רחוקים – לא הושיעו. המשאלה שאלוהים לא יעזוב אותו

זה רק  אני. זה רק אני. זה רק אני. ומה איתה בסיפור הזה?  הא, היא עובדת על ייסורי המצפון שלו. שתדע לך כמה טעית כשעזבת אותי. "אישה חכמה באה הפוך על הפוך מוציאה אותי מהשלווה". חכמה?  עם החיוך השטני שהיא

אז מה בדיוק קרה שהיא כבר לא אתו, ומה מהות השינוי שהוא עובר. מצד אחד התחיל לעשן –שזה לא משהו, נהנה מקפה, שזה נחמד, קרא ספר – אחלה, התחיל לראות חדשות – נוט ביג דיל, וגם טס "למקום יפה", שזה

טל שגב מגלה שיש אלוהים וגן עדן ושהמשיח אוטוטו כאן. מצד שני, הוא יודע שהוא לא יודע כלום. למשל: מה הן נשמות. איך זה מסתדר? פתרונים לטל שגב. בדבר אחד הוא בטוח: האהבה שיש בינו ובין בת זוגתו – לא

לשם שינוי – שיר שמתחיל בסיפור.  לא עוד קינה של גבר אומלל על שהגברת נטשה אותו, כברוב השירים בז'אנר. הבנאדם מתלבש "כמו חתן" ויוצא לדייט. המתח עולה, אלא שאז נכנסים למסלול מה-זה-משעמם. היא שואלת אותו מה עשה-ראה-אהב בחיים, בודקת אם

יניב שמלצר שר בטון נוגה ומאופק, בשירה מלודית מופלאה רבת חסד – על  בעלי אמונה. השיר הוא משחקי מילים שיוצרים את הציניות והאירוניה כלפי מאמינים, שהולכים בדרך העיוורון. הפתיחה – "בורא רצון גואל לצאן" נראית כאלוזיה לגואל רצון, שהואשם בעבירות

ללא תכנון מוקדם, השיר נוחת בימים, שמדליקים איזשהו אור בקצה המנהרה. רצה או לא רצה, אביב גפן מצטרף למי שכבר החלו לצעוד לקראת המטרה. גם אם לא נגדיר את "הללויה" כשיר פוליטי,  הוא נוגע במצב בצורה ישירה ובוטה. אין כאן

אפשר ליצור ז'אנר משנה של שירי בריחת אוהבים בתוך הז'אנר הים תיכוני. איך הכותבים אינם משתעממים למחזר? הוא מציע לה לברוח עם אהבתם. כמה מקורי. למעשה, למה הוא מציע לה לברוח? מי רודף אחריהם? מי מאיים עליהם? למה לא להמשיך

שרית חדד מתיישבת לפסנתר להפוך את שברונה של האהבה לים של דמעות. הטקסט – גובה דשא מינוס. מתייפחת לכל אורך השיר, אבל "לא זוכרת מה הפריד בינינו". איך? אירוע כה טראומטי ומסעיר נשכח מזיכרונה? היא לוקה במחלת השכחה? אנשים מספרים

בהודעה לעיתונות שצורפה לשיר, מדבר רמי קלינשטיין על "מסר חשוב" שהיה לו להעביר עם השיר. קלינשטיין מסביר כי המרדף "אחרי המציאות השוחקת של כולנו" גורם לנו לפספס את תחושת "החזרה הביתה".   בשיר החדש לא ממש קיים מסר מהסוג שקלינשטיין מדבר

תן לדמיונך הפואטי להפליג בתיאור פנטזיית יחסים מזדמנים בין גברים במסיבה קיצית. יוני ליבנה לוקח ל"יער גשם סבוך בין ריסיו" של המחוזר. ערפל מציץ לו מתחת לשרוול.  המרחק הוא כה גדול, שגם טבילת אצבע במימי הבריכה של המחוזר – אינה

יש מקום לחשב מחדש יחסים קורסים. היא מאמינה ב"הגיון" – גם כאשר הכל נראה אבוד. אפילו רואה שמש מעליה. מתוך התמימות וחוסר הניסיון  שלה, היא מנסה להגיע לטוב, לתקווה, לאושר. הטקסט ראוי לליטושים. למשל: משפט כמו "נשכיח מעלינו את העול

מעיין זיסמן שרה על נתק בין בני זוג אחרי מערכת יחסים ממושכת. השחיקה נותנת אותותיה. היא בוחנת רציונאלית את היחסים ביניהם. למרות שבתחילת השיר היא "שוקלת" אותם, סיומו מעיד כי מבחינתה – זה סוף. השיר כתוב כדו"ח אישי יבשושי המוגש

לחלום שתהיה סיבה לשמוח? כלומר מושא החלום – שמחה. השמחה כשלעצמה היא המטרה? זהו? "לשתות את החיים כמו יין"? זו מהות החיים עליה חלם אליעד נחום?  לא רק הדימוי אינו מוצלח, כל השיר הזה מטיף לחוויית נהנתנות נטו, ויש לי

אבי אוחיון הוא יצרן הקונפקציה העכשווי בז'אנר הפופ הים תיכוני העכשווי. הגבר המסכן לא יכול לישון, לא נרדם (לא אותו דבר?), וכל מה שהוא מבקש – "תבואי היום" כלומר מיד ועכשיו. דחוף. קלישאות לא חסר – "בואי תראי כל הקלפים

מה זה – פרסומת לויסוצקי? הייתי מפנה את לוקץ למחלקת השיווק של החברה. יכול להיות יופי של קידום מכירות. כשיר היפ הופ – ממש כלום. משעמם מחץ. שמעת פראזה אחת,  ואתה ממתין לאיזו התפתחות. שום דבר. הרפטטיביות לא עושה טוב

מה שחולף בראשה שלי מי שהאיש שלה הודיע לה שהוא יחזור מאוחר הלילה, ושלא תמתין לו. בארבע ועשרה – עדיין לא חזר. מה עובר לה בראש? האם זה מה שהיא חושבת? האם אכן זה מוביל לסוף הזוגיות אחרי 20 שנה?

גיל גובר מנסה לומר משהו על הפליית מיעוטים. יש כאן חומרים צפויים: "חובש כיפה", אלה "שבאו מאתיופיה" "שחורים בדרום העיר" ומשפט פרוזאי צורם כמו "משחק המיעוטים שכה שגור בארץ".– נטע זר בשיר, פוגם בקוהרנטיות שלו. השיר נפתח ב – מְקוֹנֵן

אסתר שמיר שרה חלום שהתגשם, הלילה שבו ניצחה האהבה, פולק סונג, המנון האוטופיה, שמחזיר לימים שג'ון באאז שרה  The Night They Drove Old Dixie Down. על עטיפת האלבום היא אוחזת בידה לב אדום, כאילו אומרת: כן אני מאמינה בתמימות הכי

בפסטיבל הפסנתר 2015 שמעתי את גבע אלון ודניאלה  ספקטור  על במה אחת. חשבתי אז שזו אינה קומבינה זמנית, אלא יש לה פוטנציאל לחיים ארוכים. מדובר היה במעין בליינד דייט מוסיקלי שצלח. שני יוצרים אישיים וייחודיים מאוד ניסו לכרוך זה את הרפרטואר

שנצא עם פורטיס לגן העדן שלו? למה לא. בימים טרופים אלה, כשמאבדים כיוון – ממש בא לך לחבור למסלול של פורטיס. נתייצב מול השער הזה שמוביל לטוב שבטוב, לצדפה המהבהבת, למקום שבו אדם לאדם נאור. אין כאן מפה מסומנת. הכיוון נמצא