סוונטיז

שחר נהרי זועק את הנשבר-לו-הזין ממנה. והמסקנה – לקום ללכת לחפש אחת אחרת במקומה. ההפקה לקחה את זה לרוק-פאנקי-פיוז'ן אנרגתי, ריתם נ' בלוז שפעם בשבעים השתמשו בו הרבה כולל צליל נשיפה שמוסיף תבלין.אז על מה בדיוק השיר? לא ברור!  הבנאדם כנראה צריך

מה קרה לסופרמן? – "היום הוא לא מצליח להציל את עולמו שלו". מה שאומר: לא לעולם חוסן. יום הולדתו הוא גם יום נפילתו. גם אנחנו הישראלים נחשבנו פעם סופרמנים. גם הסופרמנים של הסינתיפופ כבר נעלמו מסדר היום של מוסיקת הפופ,

מריאן פיית'פול – הופעה בישראל, ההמשך

עדיין אחת ויחידה. גברת בלוז במידה מסוימת. הרבה עשן סיגריות בקול שלה, אבל זה לא רק מיתרי הקול השרופים, אלא האמירה שיוצאת מהטונים, משהו שמגיע מניסיון. ההבדל בין מריאן של לפני עשרים שנה ובין זו ששמענו בחולון הוא בבשלות ובבגרות.

שרון זועק: "איך שלא נסתכל על זה אנחנו פה לבד". לחשמלית שמנגן יהל דורון יש כאן לא פחות "אמירה" מאשר להולצמן, שמסתפק בטקסט רזה. "אקדח" ממשיך קצב תזזיתי, אבל בתוספת הרמוניות א-לה סיקטיז. על אחת שניסתה לפתות, ומצאה עצמה מול

בסוף השבעים ג'ו ג'קסון ואלביס קוסטלו בלבלו הרבה מאזינים שהתקשו להבדיל ביניהם, במיוחד לאור העובדה שהם רצו כמעט במקביל כשני נציגים מאוד מוכשרים של תקופת הפוסט-פאנק והניו-ווייב. ג'קסון בלט במיוחד ב – Is She Really Going Out With Him?, אבל

דרבוקה ועוד – הם כבר שני כלים שמזוהים עם מוסיקה ישראלית. ואם הולכים בגדול על משבצת מוסיקת העולם, הרי הקטע הראשון "דאנס נאורוטי" הוא הצבע האופייני לנגנים מקומיים שמנגנים בסגנון ים תיכוני עם הפנים למערב. זהו נגן העוד (הג'מבוש והבריטון)

זה קורה גם למוש. הוא מנסה גרסת ישיבה חורפית,, והפעם מארח את מארינה מקסימיליאן בלומין. האנפלאגדיות הזו היא כמעט חובה מקצועית בשדות המוסיקה המקומיים. אתה חייב גם מופע אקוסטי לקהל, בנוסף למחושמל. האם הוא חייב?  הרחבה

זה קורה גם למוש. הוא מנסה גרסת ישיבה חורפית. האנפלאגדיות הזו היא כמעט חובה מקצועית בשדות המוסיקה המקומיים. אתה חייב גם מופע אקוסטי לקהל, בנוסף למחושמל. האם הוא חייב?  הרחבה

הפקה מוסיקלית וגיטרות: אסי איילון, פסנתר ושירה: ורד פיקר, קרני פוסטל: צ'לו כלי הקשה: אלון יופה. שירים: ים, איך בסוף כל יום, קחי אותי, לא יודע איך לומר בך, משא ומתן, ספינה, ניתן, אבא אומר, בטח שאבוא, הנה הוא בא,

מריאן פיית'פול הגיעה מאיסטנבול להופעות בפסטיבל "אשה" בחולון, מה שכמובן מיקד את השאלות במסיבת העיתונאים – על איך היא רואה את מעמדה של האשה בימינו. לא בטוח שמריאן ממש באה בשביל להצהיר הצהרות פמיניסטיות – "למרות שבסיקסטיז הייתי בקו הקדמי של

מריאן פיית'פול הגיעה מאיסטנבול להופעות בפסטיבל "אשה" בחולון, מה שכמובן מיקד את השאלות במסיבת העיתונאים – על איך היא רואה את מעמדה של האשה בימינו. לא בטוח שמריאן ממש באה בשביל להצהיר הצהרות פמיניסטיות – "למרות שבסיקסטיז הייתי בקו הקדמי של

האיש ממש לא נראה כוכב. הוא נע בכבדות מסוימת, אבל קולו עדיין מצוין ושר רהוט מאוד. שבעה איש על הבמה, הליווי הקצבי פריך כשהבראס סקשן משחקים תפקיד יותר מחשוב בהצגה. יופי של נגנים שמייצרים אנרגיה מופלאה.  הרחבה

21:30 הייתה השעה שנרשמה בלוח ההופעות של הבארבי. מקס רומיאו עלה לבמה ב-23:15. ריח הגראס הספיק להידחס לאוויר ולהתמזג עם עשן הבמה. לקהל יש סבלנות, אבל גם באווירה הטובה היא קצת פוקעת. וצריך להמתין עד שקהיליית הרגאיי-ראסטאפריה המקומית תתאסף. יש דוכן חולצות

אלבום אולפן שישי של שריל קרו מגיע אחרי Wildflower של 2005. האזנה ראשונה מביאה למסקנה: מהקליטים והיותר מיוחדים שלה – בגיוון הנושאים, במרחב המוסיקלי. דיסק בעל היבטים חברתיים. גם אישיים אוטוביוגרפים. מחוברת לרוק אמריקני שורשי כמו ב-Gasoline הפוליטי העוסק בפוליטיקה של הנפט.

 ג'ק ג'ונסון מכר עד היום 15 מיליון מארבעת אלבומיו, והוא אינו להיטן פופ. זה מפתיע. המוסיקה שלו אפרורית ואיטית משהו. לתת פרשנות לדרישה הזו ל"מוסיקה שקטה" (מקום ראשון במצעד המכירות של הבילבורד) . געגועים לסינגר-סונגרייטרים של השבעים? ואולי החיפוש אחרי טקסטים?

צליל הפסנתר בפתיחה הזכיר לי את את  הפסנתר של בילי ג'ואל בשירים הראשונים שלו.  נגינה מאוד סינקופית, שמגיעה מעוצמות פנימיות. איה כורם אלבום שני. סיננר סונגרייטרית, משכתבת סיפורים והרהורים אישים לשירים. מגיעה מתוך געגועיה לאהבה שאינה נמצאת נמצא ("רוחות המערב", מהשירים

רייכל ממשיך להחניף בגדול ולהציב על הבמה את הצירופים האתנו מוסיקליים הנכונים, כשהוא עצמו כבר משוחרר מספיק כדי להציע גרסה משלו ל"מחכה",  השיר שהלחין לריטה. וריטה מוזמנת לשמוע  הרחבה  

עידו רייכל קרא לערב החדש "מנגנים בשקט", סוג של וריאציה על.  בהדרן שמסיים את המופע –  "ברונג פאיה", קטע אפרו קצבי, ה"שקט" מתברר כעניין יחסי, ורק חבל שהקהל נשאר תקוע מול הצלחות ולא יצא במחולות. אולי הכבדות של הארוחה שלפני. 

רייכל ממשיך להחניף בגדול ולהציב על הבמה את הצירופים האתנו מוסיקליים הנכונים, כשהוא עצמו כבר משוחרר מספיק כדי לקבל לערב שלו זמר נשמה נדיר רביד קהלני. שימו לב לסלסולים שלו. וכמובן – אלו מאיה אברהם וקברה קסאי המופלאות וגם אורחת

ריכל קרא לערב החדש "מנגנים בשקט", סוג של וריאציה על. בהדרן שמסיים את המופע – "ברונג פאיה", קטע אפרו קצבי, ה"שקט" מתברר כעניין יחסי, ורק חבל שהקהל נשאר תקוע מול הצלחות ולא יצא במחולות. אולי הכבדות של הארוחה שלפני. הקונספט

ארז לב ארי – קטעי וידאו מהופעת הבכורה, מועדון בארבי ת"א. חלק ב'.  לביקורת

לב ארי הוא נציג נהדר של הדור החדש של המוסיקה המקומית, של הרוק הים-תיכוני. ומה שהכי חשוב: הוא מביא הדבר האמיתי. ובוא נעשה איתו צדק. זה גם נשמע אמיתי לביקורת

הנה הצעה לליריקה: עירוב בין סיפור, הגיגים ומוסיקה ג'אזיית. זה נפתח מינורי בליווי אקוסטית, ממשיך בוסה נובה, ובהמשך – מעבר יפה לאקוסטית מאלתרת. נדב לוויתן הגיע ל"שירת החיים" דרך שיטוט ביום סתיו רחובות בפריז, עם זונה קשישה שמציעה בנוסף לשירותי

למה צריכים עוד גרסת כיסוי ללהיט הישן והטוב של "החלונות הגבוהים"? רק משום שג'וזי כץ הייתה שם? ואולי משום שגלעד שגב משתוקק לחזור יחד עם ג'וזי לשם. ובדף המודפס גם מוזכר "60 שנה למדינה" (נו, אז מה?) אתם יודעים  לפעמים

בדף שצורף לסינגל  מדברים על "הצלע הנשית" של שושלת אלפי, מה שלא ממש סיפק לי חומרים ביוגרפיים ברורים. אבל לעצם העניין:  הצלע הנשית מתחננת בפני שלא יעזבנה בעת הזו, כי למה לא לנצל את הרגע שהוא קרוב אליה, כי מחר – מי

"אל תשתגע, אהבה זה רק כל העניין". אתם מוכנים לנתח איתי את המשפט הזה? כאילו מה: אהבה היא לא קייס מספיק חזק כדי לגרום לבנאדם להשתגע? ואז מגיע טקסט מפוהק. כל מי שנדבק באהבה מסתבך "לתקופה ארוכה", ואם אתה אוהב

סיפור הטרגדיה של האזור – דרך סיפורו של אחמד, בצילו של הפיצוץ והפיגוע. מיהו? בחור נחמד שפותח את הבוקר על קפה שחור ואחר-כך עולה לאוטובוס קו 830, הנוף מתחיל לזוז ואז בחדשות – הקריין מודיע על פיגוע. החמאס נטל אחריות אבל

את צליל הגיטרה של יצחק, האקס שלה, אין בעיה לזהות. "עוד מעט תבוא אלי ונאהב עד בלי די", שרה ורד בלוז עברי שקט, באווירה של התרפקות והתפייסות. קולו של יצחק נכנס כדי להעניק חיספוס ג'אזי מרככך. נגן יצחק, נגן. זה