סוונטיז

דואטים עם האנשים שבן ארצי הזמין לבכורה שלו. עם מירי מסיקה הרגשנות ממשיכה לנצח ולשלוט. יהלי סובו – מאזן.

בחורף ההוא הגשום היה הכי כבד שהוא זוכר בן ארצי מבכה את אהבתו כי נכזבת היא.קרוסלה מסתובבת בקצב שלה, לב נשבר – ויש בשיר גם חבלי כביסה עליהם הוא רואה את הבגדים של החבר החדש שלה. לא קל. אפשר להגיד כל

אני לא הכי מבין את ההיגיון של אנשי האקדמיה שנתנו חמישה פרסים לזמרת אחת בקטגוריית הפופ – אמי וויינהאוז. טובה, טובה, אבל חמישה?! גם היא לא האמינה. בתחום הרוק המנצחים הם ברוס ספרינגסטין, הווייט סטריפס, הפו פייטרס. דאנס – הכמיקאל

אחרי ששמעתי את השיר לקחתי את הטקסט. למה? הביצוע בלע לי מילים, ומאוד חשוב היה לי לקרוא את הטקסט כי א. קרן פלס מעבירה סערה רגשית שעוד לא שמעתי אצלה. ב. זה לא הסגנון המוכר שלה וג. לשיר קוראים מבול.

הוא יוצא מתוך עצמו ו"הולך אליה בשם אהבתו". זה מתחיל בצליל אלקטרוני נוסח הלאונג' האתיופי של עידן רייכל. עוד סוג של חיקוי בתכנות מוסיקה. אם יעשו סטטיסטיקה של המילים הכי חוזרות בזמר הים תיכוני, אז השיר הזה יכול לשמש דוגמית.

מה פשר הרכרוכיות שקפצה על אלונה דניאל, שמבקשת, על רקע לילות טרופים, להישאר איתו לעד. רשימת בקשות נוספת: לנשום את החום והקרבה, לאהוב בלי מעצור, להיות שלמה, לשמוע צלצול פעמונים ושירת לווייתנים. נסחפה, אלונה דניאל. טקסט שהיא איכשהו גירדה מעצמה, אבל

הפרשנות של שלמה גרוניך למילים המוכרות (מעין "סטנדרט" למלחינים) משיר השירים נכתב נדמה לי במכוון לביצוע של גד אלבז, זמר מצוין, שמסלסל בקולו את הלחן עד פסגת הרגש. העיבוד הקלאסי אוריינטאלי עושה מזה יצירה. החיבור של אלבז עם מסורת השירה

עמית פרידמן בחר בבלדת פסנתר נוגה. שיר כאב-אהבה-קנאה-תסכול. "אולי את עכשיו עלי מספרת/ בחדר של מישהו אחר",  שר עמית פרידמן. הכל כידוע מתחיל ב"מה שעובר בראש", שזה: תן לדימיון ולמחשבות להעיק ולדפרס. איפה אנחנו: במדור לחיפוש אהבות/ אהובות. בלדת סלואו,

השיר הזה רץ כמו שקשוק רכבת. מרפסות מנסים רוק סרט מתח, התרחשות ודרמה. שתים עשרה בלילה ברכבת לניו יורק ביום ראשון. מה הבעיה? על מה הדרמה?  פרט לזה שהבנאדם לא נרדם בלילה שלא נגמר, לא ממש מצאתי סיבה שתצדיק את

גבי שושן מתרפק על שנות השישים וגם הולך על פרוייקט בשם זה – "שישים",   ובשם הנוסטלגיה, אפשר לכנותו, כפי שעושים דפי יחסי הציבור "ילד פרחים". הילד בן שישים אבל נזכר לפעמים שהוא באמת היה שייך לימים של "תנו לשמש יד"

איתמר רוטשילד (כתב שירים ליהודית רביץ, מנגן גיטרה במופעים של בעז בנאי ובני בשן) שר  "חסר לי הרגע/ חסר לי כבר אמש/ חסר לי הרגש החם/ אפילו ביחד היה לנו פחד/ אפילו  ביחד – לבד…", במהלך מוסיקלי אקוסטי רגוע ושקט.

"להבין אותך זה לא דבר פשוט",  מתבכיין מדואל, "לטירוף שלך אין גבול במציאות",  הוא מוסיף הסבר. אבל אז מתברר "רק את יודעת איך לתת בי אהבה". להבין אותה קשה, הטירוף שלה – רק השמיים הם הגבול, אבל הוא מה זה

מרוב שעדי כהן מבקשת שהוא יספר לה "עלי-עליה",  לא הכי הבנתי מה היא באמת רוצה מחיי-חייה. ברק פלדמן נתן לה איזשהו טקסט שמנסה לסחוט נושא הבינו-בינה. ספר לי עלי, ספר לי עליה. יותר מדי "תספר" יש בשיר הזה. מעט מדי

שבע דקות. שבע דקות. אם רק היה לי קצת יותר, מקונן יונתן כנען. משהו לחוץ עובר מן השיר. מה שלחשה – היה נכון. אבל זה לא יעבור לו. מתחיל שיר פסנתר חורפי נוגה. הרמוניה ועיבוד נוגעים. ובהמשך מעבר לקצב ולקולות

בן ישראלי מנסה לפענח מיהו המאהב שגרם לו המאוהב לשאול כל כך הרבה שאלות שמתחילות ב"למי" וב"מי" – למי היא שולחת sms למשל, וחס וחלילה "אולי את אוהבת בנות", שומו שמיים, אבל לו לא איכפת, כי גם אם היא אוהבת

תנו לאילן נורי מילים קיטש, מנגינה נוגה ועיבוד נשפך. כל השאר יעשה הרגש-קולו.  זה בדיוק מה שיצא שיר רגש-קיטש-נוגה-נשפך. "יקרה אותך לי האל ברא ואני אוהב אותך יותר מכל חלום מכל חבר, אוהב לנצח". כן יש מי שכותב ככה. "היא

שירים: צניחה חופשית, קרוסלה, חבל, חיים משל עצמי, מה קרה לך, כולם רוצים לחיות, שירה (עם מירי מסיקה)  כנראה שאהבתי אותך (עם מירי מסיקה), לשם (עם מירי מסיקה), מסדרון, מטר של מטאורים, מספיק בנאדם (עם יהלי סובול), איש קש (עם

הולצמן – המשך הראיון

"זהב" הוא אלבום המתאר מסע נפשי וגופני, של אדם שנגע בתהום וחזר משם חזק יותר. זהו אלבום של ניגודים. לפעמים קשה, לפעמים רך כנוצה. לרגעים עכור, לרגעים צלול כמי מעיין. עוד לפני דבר הביקורת, אני נפגש עם שרון הולצמן. והמפגש

פתאום התעוררות גדולה: מחתימים על עצומה שקוראת לתת לאריק איינשטיין פרס ישראל. זה לא מפתיע.  אם שושנה דמארי ויהורם גאון ואהוד מנור ויפה ירקוני קיבלו, למה שאריק לא יקבל? מישהו בכלל מתווכח על זה שמגיע לו? כשמדובר בסמלי זמר לאומי

הוט צ'יפ (מלונדון) מנפנפת באינטילגנציה שלה. יש שמאשימים אותה באינטליגנציית יתר. יש שמכנים אותה "קווירקי" כלומר "מוזרה". כמו ב –   The Warning הקודם שלה מ-2006, השירים מתבססים על תערובת סגנונית מקרית, כביכול, שנעה מטכנו ואלקטרו פופ  ועד הפאנקי והפסיכודלי –  ויוצאת מיומרה

צליל חליל מדבר עמוק מעודן ומהפנט (אמיר שהסאר) פותח את הדיסק. ואז נכנס יהודה מסס ב"היה לי חלום" ו"לא יכולתי לקום, האמנתי שתחזרי לפנות בוקר". לטיני ומזרחי, קצב ומנגינה פשוטים ויפים, על הפער בין חלום למציאות.   מסס הוא זמר

צ'מבאו (מוצא: מלגה, ספרד, מקור השם: אהל בחוף הים, אלבום בכורה: Endorfinas en la mente) היא מיקס מבריק בין פלמנקו לצ'ילאאוט מודרני, ובקיצור קוראים לסגנון "פלמנקו צ'יל". צליל פריך ומלהיב שמלווה את  קולה של הזמרת לה מארי (La mari) היא

אהוד בנאי הוציא את התקליט הזה ב-1987, כשהיה בן 34 עם הרכב מיתולוגי. שניים ממנו כבר לא בין החיים – יוסי אלפנט ז"ל, זאן ז'אק גולדברג ז"ל  ונעם זייד וגיל סמטנה יבל"א שהשתתפו באופרת הרוק "מאמי".  בחרתי  בתקליט הזה בין עשרת

עמדתי מטר מתחת לעידן יניב. עיניים נוצצות, חיוך צחור, קול צלול במינו. הרומנטיקה הקלילה. באנו לחגיגה. הקלילות האסקפיסטית. הדינסוס המשדרג. הוא יזמין את פבלו רוזנברג להשתובב על "בא הביתה" ו"בין ערביים", את שרון חזיז להתגפף על "חכי לי", "את יפה"

זה מסוג האוספים שיוצא כדי שיהיה עוד אוסף. סתם "השירים היפים של 2007". כמובן מדובר בשירים היפים רק מהמאגר של אן.אם.סי, ולפי בחירה אישית.  עוזי פרויס לקח תפקיד עורך תוכנית כבקשתכם. שירים שהייתם שולחים עם ד"ש, חלקם יותר מסתם "נעימים".

שירים: חושב עליה, נותן את הלב, מפונקת, בוא הביתה בין ערביים (2 האחרונים בדואט עם פבלו רוזנברג), חכי לי, את יפה, פנסים (שלושת האחרונים עם שרון חזיז), הכל בראש, BMW שחורה, סרט הודי, לילה לבן, מחרוזת עם ילדה רעה, מתוקה

מי שלא הגיע לערב הזה בצוותא קיבל אוהד חיטמן שהשתפר משמעותית בהשוואה לאלבום/הופעה הקודמים – כמעט בכל מרכיב. כיוצר, כפסנתרן, כזמר, וגם מצד העיבודים יש על מה לבשר. והשירים החדשים – לפחות ארבעה – שלאגרים מצוינים. כאן מארח את עידו

רמי לב –  החרזן החדש של הזמר הים-תיכוני? לא שמעתי על פועלו בעבר, אבל בואו נגיד שלפי "קרוב ללב" שפותח את החדש של חיים משה וגם כמה דברים בהמשך, אין על מה לרוץ לבשר. "חבקי אותי קרוב ללב/ כי את

קשה אולי לדבר על סגנון פלמנקו אישי, אבל כשמדובר בוירטואוז כמו באלדי אולייר, זה חייב להיות משהו "אישי". הוא לא הולך בדרכי פאקו דה לוסיה, אבל בפריטה של באלדי יש משהו שאין לאף אחד – בלהט, בתשוקה, בצבעים העזים שיש