סינגלים חדשים

החיים איתה זה הכל. איתה הוא רוצה הכל. המחר אף יותר חשוב  מאתמול. זה השיר. תתחברו לקליפ. ראש קטן ומאושר בחופשה. לי בירן לא התיימר יותר מאשר לרקוד את אהבתו. תפזזו יחד איתו ובת זוגתו. בתעשיית המוזיקה שירים המשווקים כלהיטי

מוקי תועה ותוהה בדרכי החיים. החיים מורכבים "מהפסדים גדולים וניצחונות קטנים",  החיים הם גם סימני שאלה מי אני, מה הייתי ולאן אני הולך. יש תשובת ברורות? לא, אבל סה לה ווי. ממשיכים ככה. ככה זה החיים, זה המצב, אין מה

תן לנשמה לצרוח, למחשבות לרוץ, לרגשות לפרוץ. אילן דמתי עולה בסערה על נתיב מרכזי. מהות הקיום האומנותי: "כשהמסך נפתח כל פעם מחדש/ הגיטרה מנגנת הנשמה תצרח". האמנות כמעשה חריג, משנה שגרה ("רוצה לחיות אחרת לגעת במה שאי אפשר") מאפשרת חיים

נסרין קדרי התוותה דרך, כאשר הדגימה את העושר המלודי של הפופ הערבי בעברית. בין הממשיכות שלה – ואלרי חמאתי, פיינליסטית הכוכב הבא 2021. המודל השכיח הוא שירי האוהבת המאוכזבת. היא מפעילה קול מסולסל לשיר את מפח הנפש. הטקסט כתוב לא

המאזין הלא מיודע צריך/ חייב לקבל את הדף לעיתונות (*), שהגיע לכותב שורות אלו. נכון, יש שירים שאינם יכולים לעמוד בפני עצמם ללא מידע חוץ שירי. המסיבה הזו שליאור אקרמן שר עליה התקיימה על רקע התרחשות טראגית עתידית. השיר עצמו

החיים לא מסבירים פנים, אז נעביר אותם ללוקיישן של הסרט. רועי קורקין משחק על המטפורה הזו. החיים חסרי תכלית, נעולים בתוך תבנית, אין חדש תחת השמש, אז בוא נברח לסרט ונייצר דרמה. כלומר: אקשן! כאשר האדם מסתכל על החיים כעל

מה רוצה גוסטו לומר ב"אומרים ש.."? האם הוא מייצג איזושהי תפיסה שמתייחסת בציניות למה ששגור בפי הבריות? יש שיגידו: אין לנו שליטה על מה שאומרים ויש שיאמרו: אל תאמינו למה שאומרים. בתאוריה אפשר להניח שגוסטו גורס – אומרים מה שאומרים,

רענן פוגל מציג דף מיומנו של  סתגלן מבואס. שופך כל מה שחולף בראשו בזרם מחשבות אקראי. סובל, מרחף, הוזה, מתאים עצמו למצבו בעיר הקשה. הבנאדם תקוע, נעול, אפטי. איפה כל הכיף שהוא מצפה לו? הוא נמצא בשיר, נשביתי בקלות בקסמו.

מה טעם של קוקטייל רבע אפריקה עם כח ראסטה? מתקתק חבל"ז. קראתי טקסט. יריות קיץ באוויר. יש כאן חוף ים, שוטים של ערק, פלאפל חם, ים, צ'ייסרים ושקשוקה, מטקות וסלטות וגם אהבה.  מה המטרה? מהרוצים רבע לאפריקה? גל החום עשה 

יש סיפור, יש מסקנות. הסיפור הוא על אירוע יריות. המסקנות הם בתחום התחושה המנכרת והדכאונית –  עוד אירוע בתוך כאוס בו החיים הם ריקנות וחסרי משמעות. הבריחה לאנשהו מתבקשת. אומרים שהמגיפה המודרנית היא דיכאון, ואמנם, יותר ויותר אנשים שוקעים לתוך

הציץ ונפגע? לאבי אוחיון יש קילומטרז'ים של שירים ולהיטים שכתב לאחרים על מסלול המיינסטרים הישראלי העכשווי הנגיש והמבוקש. ממרום המפעל שלו, הסונגרייטר נכנס ברגל זהירה לתפקיד הסינגר, יורד לשיר הכי פשוט ואקוסטי שיר אהבה המספר על מהפך חיים. בשיר אהבה

אני הולך מעט לאיבוד ביער המילים של הדג נחש, ומנסה להבין למי שייכת השפה הזו. את מי מייצגת, או שזו שפת סתרים שלא מייצגת אף אחד, אבל נועדה להרים את החגיגה, להביא את הדגים אל הבמה על צונאמי.  בכל זאת

דווקא בא להם טוב לגיא ויהל לקחת את מצב איבוד שליטה אל הרחבות בהפקה אלקטרו עדכנית ארוזה היטב גם למופע די ג'איים בפארקים. סוג של מוסיקה שהופכת את הלימון ללימונדה. זה מוכר: קושי בשליטה עצמית בא לידי ביטוי בהתנהגות לא

מאיר אריאל כתב: "שיר כאב, עובר ושב/ איזה מזל אני שר עכשיו/ שיר כאב כל פעם חוזר/ אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר". לאריאל היה סיפור מאחורי הכאב. מה מגלה דני רובס? שעדיין יש כאב שמצריך לכתוב שיר?

חנן בן ארי אינו מתרפק בעצב על סבא חנניה. הוא מעורר את זכרונו במוסיקה שמחה, וההזדהות יוצרת סוג של שמחת עניים. ההתוודעות אל הסבא בפתיח לקליפ היא חלק מהנרטיב. חנניה מגלם דור של יהודים עממיים שורשיים. כולו יישות שלמה של

אתם רוצים לרקוד? חייבים עם איתי לוי? ממש לא. הוא חלש בזה. יספיק סטפן לגר. גם בפונקציה של זמר – אפשר לוותר. טובים השניים? לצרכים שיווקיים מסחריים – כנראה שתצמח תועלת לשניהם. מבחינת איתי לוי: לא ברור לאן פניו? נראה שהוא

אהרן רזאל ודוד ד’אור נותנים קולם יחד כדי להשמיע את הצהרת האמונה הבסיסית ביותר –  "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". מה יום מיומיים? את המאמין אינך צריך לשכנע. זו הווייתו השרירה והקיימת, אקטואלית ורלוונטית 24/7 בטח כאשר נחה עליו

כל הבלגאן לא קל לה בראש. גם למאזין (כותב שורות אלו) לא קל לעקוב אחרי מה-עובר-לה בראש המטורלל, "ההזיות השדים והדרמות"  וכל מה שנשאר על פסקול של השיר הוא איטונציה מצויצת הזויה, שנשמעת פרודיה דבילית על מפגרת. הקשר למסיבת פיג'מות

בנוף של אלוהים הם יחיו כמו סרט. היא תהיה הכוכבת והוא הקהל. עוד דימוי? הוא הספר, היא התווים. זה לא הראש של עומר אדם שמשרבט. האיש מזמין שירים. לפי המזמוזים והנישוקים במונית בפריז בקליפ הסלולרי שנשלח, יש לו מיליון סיבות

שירן אסף עושה חשבון עם הלשעבר. ה"מכתב" שלה אליו כתוב  פרוזאי, כאילו לא מדובר בשיר.  למעשה – כתב אישום, לפיו לא ברור מה היא רוצה ממנו? – אם לא אהבה אז מה? חמלה, הבנה קצת אנושיות? הנסיון שלה לפנות לשכל

איגי וקסמן מנסה תדיר לחדש קריירה (פריחתה הייתה בשנות התשעים, ימי "הרוקסן", "לוגוס"), להשיב רוח נעורים אל מפרשיה הותיקים. תרגום נכון לעכשיו: "אני בבילט אין, כמה שמוגזמת, ככה מרגישה מושלמת". וגם הספוטים שמאירים עליה, עליו. שיר על פערים ואיזונים, נצחונות והפסדים