"מבדידות האנשים הופכים קשים", קובע המשורר המתאר סיטואציה של מתבודד ליד מימי הנחל. אז מיהו הדובר בשיר? – אחד מאותם שיוצאים "נשכרים" מהבדידות, לא מאלה שהיא הופכת אותם "קשים". הוא מהנשכרים: יושב על שפת הנחל, מקשיב לקול המים המפכים, מביט אל
ג'אז איטלקי הוא אורח קבוע בסדרת הג'אז במשכן. מה זה ג'אז איטלקי? הפסנתרן סטפאנו בולאני אמר לי פעם שהוא לא מכיר יצור כזה. בשביל בולאני – ג'אז הוא שפת החופש. האימפרוביזציה מאפשרת לעשות כול מה שבא לך לעשות – ישן, חדש, פופ, אוונגרד, סולו
זה כואב כשהמאבק נגמר, שר אליעד גרין ברגישות, משדר כאב, משכנע שזה בעצמותיו. הוא שר על מאבק, על שחרור ועל אנשים שנמצאים "על סף הגירה מסיני לתל-אביב", שהזדקנו למרות שאינם זקנים. לפי הקליפ – מהגרים בדרכם אל החופש. השיר אינו
מה הם שורשי המוסיקה הישראלית שכתבו מלחינים כדוד זהבי, נחום נרדי, מרדכי זעירא, עמנואל זמיר, עמנואל עמירן, משה וילנסקי, דניאל סמבורסקי? אחרי ששמעתי את "דבקה פנטזיה" – האלבום וההופעה, הבנתי שלא חקרנו אותם מספיק. שלא חיפשנו אותם. למעשה, זה מה שעשה ישראל בורוכוב, מוסיקאי
הדף לעיתונות שנשלח עם השיר מנסה להגדיר את ההרכב כ"פוסט פאנק", "רטרו אינדי רוק ניו וייב". אנסה לא לדייק. מבחינתי השיר והצליל הם משב רוח מן העבר, מחוזות השבעים-שמונים, מזכירים הרכבי פולק רוק כמו הדייר סטרייטס בשילוב של גיטרות וסקסופון.
לריקי גל מריעים באמצע שיר. אי אפשר להמתין עד שתגיע לסופו. זה הניואנס בהגשה, באינטרפרטציה, מנקודת הזמן בה היא נמצאת, יש לה הג'סטה הזו, עד שאינך יכול להמתין למחיאת הכף בסוף השיר. כמו נטענה מחדש, טוענת את השיר בעוצמות מחודשות של אהבה, תשוקה,
"קומוניקטיבי" – היא קראה לאלבום החדש שלה. אני מקבל אותו כמה רגעים לפני שנינט טייב עולה להסביר לעיתונאים את לוח הזמנים של המפגש. יאזינו לכמה שירים. היא תחזור להשיב על שאלות. בסוף תבצע שיר מהאלבום החדש. אחר-כך, בחדר אחורי של האוזן השלישית, שוחחנו על
כמה כואב לך אני יודעת/ כמה כואב לך/ תכאב/ תהיה עצוב/ אל תיכנע לפחד/ תאהב אותו/ תשקה אותו/ תן לו לאכול/ שיגדל, שיגדל// ותן לו ללכת/ תנשק מרחוק/ תן לו ללכת/ תשחרר שילך ויבוא/ לפעמים// כמה כואב לך אני יודעת/
שנים אני מחכה למופע פסנתר בפסטיבל הפסנתר מארח. והנה: קיבלתי אחד כזה.מופע פסנתר. יוני רכטר, נסיך המוסיקה הישראלית, עשה בחירות אטרקטיביות לערב הזה: הוא החזיר לבמה את אבנר קנר, חברו ללהקה "14 אוקטבות" (1974), הוא בחר לאלתר עם אלון יבנאי – פסנתרן שפועל בניו-יורק – פסנתר מול
הסינגל החדש, "סיזיפוס", שנפתח בשריקה בנוסח המוסיקה של מערבוני הספגטי, נקרא על שם המלך היווני שנענש על ידי זאוס על שניסה להערים על האלים ולרמות את המוות. שיר על מכור לסבל שלו ועל ההשלכות המוסריות. My Finest Work Yet מוצא את
תזכורת בלתי נמנעת לסינגר-סינגרייטר הוזייר – Take Me To Church מהאלבום Hozier, שיצא ב-2014. אנדרו הוזייר ביירן. בשמו המלא. מוסיקה של פואטיקה נדירה באיכותה. על אהבה, אמונה, דת (ציניות כלפי הכנסייה) יחסים, סקס, חופש דת, חיים ומוות. סינגר סונגרייטר אירי שגדל על תקליטי בלוז, גוספל וסול, ששמע
קוטנר מדבר בפתח החוברת שצורפה על "התדהמה שהיכתה" את עולם המוסיקה הישראלית, כש"חתונה לבנה" יצא ב-1981. דיברו אז על אלבום "קשה לעיכול", "בומבסטי", הכל במינוחים של ילידי פרובינציה שעדיין לא גילו, שעידן הלהקות הצבאיות כבר נמצא הרחק מאחור. 1981 הייתה
השיר הוא על הכרה בתוצאה וחרטה. הוא שולח מסר חזק, שכולנו צריכים להמשיך בחיינו בתבונה, כי אין דבר גרוע יותר מאשר להיות תקועים עם כאב, מחלה או מוות. חייבים לשנות את הבחירות שעשינו. טרנט רנזור שכתב את השיר אמר "אני
הבנאדם בפאניקה, במשבר חרדה: "אני מתמוטט / אני פוחד מהעיניים שלך/פוחד מהנשיקות שלך / כל הדברים שגרמו פעם לי לזרוח / עכשיו קורעים אותי לחתיכות/ מרגיש כמו הלב שלי / קפוץ כמו אגרוף ברזל/ אני פוחד מהחושך שלי / ואני
אני מקשיב לדיסק הכפול נונסטופ. גל קוסטה שרה את שירי ז'ובים, בוסה הכי מחניפה שאפשר לקבל מהשירים האלה, עיבודים מאוד מדודים, אך גם עשירים. הקול – כל כך מיוחד. ומה שבולט בביצועי 23 השירים זו האהבה של קוסטה לשירים של ז'ובים. היא
איאן אנדרסון חוגג חמישים לג'טרו טאל, להקת הפרוג-רוק המיתולוגית. מבחינתו – ההזדמנות להודות לכל 36 הנגנים והמוסיקאים, שהשתתפו בהרכב לאורך שנותיו. גם באוקטובר 2018, אתה מבין שג'טרו טאל הייתה חלק מהאבולציה של הפופ והרוק, מוסיקה, שממשיכה להלהיב, כי השמונים-תשעים והלאה לא ממש
Northern Sky הוא אולי שיר האהבה הכי אופטימי שניק דרייק, הסינגר סונגרייטר האנגלי, כתב. הוא נכלל באלבום Bryter Layter (שנת 1970), במהלך ההקלטה של האלבום, יצר דרייק, איש צנוע וביישן, קשר ידידות עם המפיק ג'ו בויד, שהאמין פוטנציאל מסחרי של
"משהו אנושי" הוא השיר הראשון שמט בלאמי, סולן מיוז, להקת האלטרנטיב רוק הבריטית, כתב אחרי סיבוב ההופעות העולמי של Drones, שבהשראתו נכתבו המילים. בלאמי סיפר כי המסע היה נפלא, אבל היה בו גם צד אפל, "משהו אנושי", הוא שיר פשוט
חיילי הבדיל פרשו מהקרב כדי לחזור לקופסא. שר פורטיס בפתח האלבום, שיצא ב-1988, עשר שנים לאחר פלונטר, אלבום הבכורה פורץ הדרך. מחאה תמימה נגד מלחמה הגיעה לרוק הישראלי שנים רבות אחרי שהיא נולדה באמריקה. טוב שהיה פורטיס אחד. טוב שהיה
בואו להצגה. קרקס הרוק הגיע לעיר. בואו נאמר זאת כך: זה אחד השירים הכי מוטרפים ששמעתי מעודי. מוסיקה בנוסח נינו רוטה (סרטי פליני) פוגשת ברוק מטאלי, אלטרנטיבי, שירה נוסח אסף אבידן, מחזות זמר, גרוב בלקני-חסידי, שינוי מקצבים. מה זה? ההצגה
מי שמכיר את העבודות שלו ב- THIRD EYE FOUNDATION, יודע לאן מאט אליוט מסוגל להגיע. כאן הוא הרבה יותר עצוב, דפרסיבי. צריך להקשיב לאלבום האיטי והמלנכולי הזה בסבלנות. אליוט מתרגם תחושות למוסיקה. עושה את זה הכי אמיתי. לוקח למקומות מסתוריים. קולות רקע מיוסרים, צלילי גיטרה ואפקטים אלקטרוניים ביזאריים, פסנתר מאוד הרמוני, גם
"Resistance Is Futile", אלבום האולפן ה -13 של מאניקס סטריט פריצ'רז, מבשר על חזרתה של החבורה הוולשית לקו קלאסי של אלבומיהם הראשונים. נושאיהם המרכזיים הם זיכרון ואובדן, היסטוריה נשכחת, בלבול בין מציאות ואמנות. המוסיקה – רוק מלודי להפליא מלודי אובססיבי –
לענבל נצר ((InAbell) יש סיפור שקושר את האדם והטבע על רקע חילופי העיתים והדורות. שיר על מי שהיתה אחוזה בקרקע חקלאית, "ליד הסלעים הצפוניים היא שתלה שורשים / בוץ מילא את סוליות מגפי הגומי שלה / האוויר היה רענן /
יש כאן סיפור: הפחד שהשתקף מעיניה, כי האמינה לשקרים של השטן – נכנעה עוד לפני שהקרב התחיל, כך שהיה ברור מי ניצח. הגאווה שלה שגוועה, הפחד ששיתק והכניע אותה. יאיר הרלינג שר את סיפורה של מי שהרימה ידיים (סיומם של
מארק אוליבר אוורט בן ה -54 כינה את האלבום "פרויקט של שיפור עצמי", שבמהלכו התחתן, התגרש ונולד לו בן. בראיון הוא הסביר כי המוטו של The Deconstruction (*)הוא "החיים הם תנועה מתמדת". "אנחנו מבלים את רוב חיינו בבניית הגנות וקירות סביבנו", הוסיף
"הקולקטיב" חוזרת במהדורה חדשה, מרובעת – עידן ורועי רבינוביץ, רועי ריק ועמנואל סלונים. בשורה התחתונה אחרי האזנה אחת: האלבום ראוי להאזנות נוספות. יש בו משהו אחר, קסום, לא קשור למקום מסוים, קולקטיב של רעיונות שמתחברים ליצירה של 13 רצועות. המוסיקה אינה
"Little Dark Age", על שמו נקרא האלבום, הוא שיר על ניסיון להסתיר סוד אפל ולשמור אותו לעצמך. הסוד עצמו יכול להיות אינספור דברים, תלוי בפרשנות שלך. המוסיקה – בין דפש מוד לפט שופ בויז, פופ אלקטרוני, נגיעות שנות השמונים. הקול
ניכור, סרקזם, פאראנויה. החיים העירוניים הופכים אותך לתלוש רגשית, לרדוף ומפוחד. עמית שקד מנסה להביע את תחושת הביאוס בטון כפול: קר ומנוכר בתיאור המציאות (No (highs and no lows In a sea of honey ובטון דרמטי בקטע של "אנשים רוצים
חמש שנים אחרי Everyday חוזרת TCO בדיסק שהוא מעין סאונדטרייק לסרט דימיוני. כל שיר מחולק לקטעים קצרים. יש כאן 11 טרייקים ו-99 קטעים (לא הכי הבנתי את הגחמה הזו) המוסיקה עוסקת בנושאי אהבה ואובדנה. המוסיקה של ג'ייסון סווינסקו היא אמוציונאלית,
אלבום הבכורה של EDEN (באותיות גדולות), הסינגר-סונגרייטר, המפיק סולן והרב-אינסטרומנטליסט בן ה-21 שנולד בדבלין כ – Jonathon Ng. "ורטיגו" מציג תגלית מסוג אמני הסולד אאוט המסקרנים, גם בזכות שלושה קליפים שהוציא – Float (צפו מטה) בראש ובראשונה, גם Gold ו –
