שירים ישראלים

מזג האוויר בלונדון הוא בדרך כלל טפטוף קל-בינוני, אווירה חורפית ערפילית אפרורית וסגרירית. הוא שעורר אצל רחל שפירא השראה לחשוב מחשבות שונות על עצמה, על דברים שיכולים היו לקרות עם מי שמחשבתה מכוונת אליו. גשם זלעפות לא היה מאפשר את

החיפוש אחרי הטוב מחזיר את הבנאדם מן העיר הצפופה לכפר ולכרמים. החורף ממלא בתחושת התחדשות, הלב מתאהב, ויש לו דברים לומר לה. מה שהיה היה. מה שנגמר נגמר. אולי הגיע הזמן להתאהב מחדש. צוק בן עיון מתענג על ההתחדשות החורפית

אז מה הבעיה שלו? בגדול – נשבר לו הזין. בפרוטרוט: חרדות, נשרף בגללה. לא רוצה לשכב עם אחרות. רוצה ממנה עוד רגע. הגבר צועק מר נפשו מול הגברת שלא מבינה את מאבקו. צועק לשמיים – בקשו רחמים עלי. שאאמין לשחר

התחלתי בטקסט, ככה – ללא מנגינה. בהתחלה זה נשמע הגיוני ופשוט: הבנאדם הגיע לפרק זמן שהוא אומר לעצמו: עזוב אותך מהכל, מהטראומות, מהפגיעות בך, לך על חיים של עכשיו, תצטרף ללהקה קטנה בדרך שמחפשת זמר לעשות שמח. חיה את ההווה.

הטקסט הזה לא יכנס להיכל התהילה של שירי האהבה. האוהב כך כך מאוהב, שהוא שירבט כל קלישאה אפשרית על הנושא: לב מלא אור, נשמה, בית מושלם, טירוף. החיים כסרט. רק משפט אחד בשיר נשמע פיוטי משהו: "שימיני כחותם על ליבך",

הליריקה הקצרה הזו שנכתבה ע"י ננה שרייר על מפיות במסעדת ננוצ'קה, הפכת בשיר הזה לקומפוזיציה של עדי מדנס (לחן) ודודוש קלמס (עיבוד) המעניקה למילים תוכן אמוציונאלי נוגה, שנוצר מתוך תחושת רוח היצירה ונסיון להארתה באמצעות צלילים. איך מלחינים אוקסימורון כמו

הרהורים על הזמן. שאלות שהוא מעורר. השיר הבודד בתוך ים של מילים. הגיג שהופך לרחשי לב. מוש בן ארי ונינט יותר מאשר הם "חופרים" פילוסופית, מצליחים לשדר רחשי לב בדואט אמוציונאלי, מאחד לבבות. השיר והביצוע המשותף אינם תלויים בזמן. הם

אז מה עדיף "נרקומן של הבדידות" או "נרקומן של האהבה"? האם העובדה שנשאר "נרקומן של הבדידות" היטיבה איתו במקרה של מי שהיתה מבחינות "טעות"? לפי השיר הזה לא ברור אם היותה "טעות" הזיקה לו יותר מאשר היתה מיטיבה אילולא הלכה,

ערן צור מספר סיפור של סוף טראגי. יש בו פריטים וטעמים מעצימי כאב געגועים. "שוקולד" הוא אחד הפריטים שמוביל את הנרטיב והופך לזכרון מפעים. בין הפריטים הנוספים: "שלושה תלתלים, שרשרת זהב, תליון של ענבר". המוסיקה היא ביטוי מרוגש-מדוכדך לטראומה, אבל

בן ארצי עושה קאבר לשיר סרקסטי של שילה פרבר על האמביוולנטיות ביחסים. פרבר שרה על  טראומת חיפושי האהבה . "אין מקום בדירה לעוד בן אדם קרוב שאת לא רואה". מה שיכול היה בקלות לקבל אופי מלנכולי, מוגש קצבי, רוק מנוגן בגיטרות

מה מיוחד בטקסט הזה? ממש כלום. עוד שיר געגוע למי ששבתה את ליבו. הקור לא ישפיע עליו. הוא יקום בבוקר לשבת תחת עץ החרוב ולחלום עליה. חרוב? – שיהיה חרוב. העצב על חסרונה ממלא ברוח ציפיה לראותה. העוצמה הפנימית נוצרת

השיר מייצג ככל הנראה דור של אנשים צעירים, שאינם יודעים מה הם רוצים מעצמם. הם עצובים, מדוכאים, לא מוצאים כיוון ודרך, רק תחושות של "הכל חארה" אופפות אותם, ואין תשובות לשאלות קיום. כשלדובר בשיר  אין אפילו דקה לנשום – איך

אולי השיר הזה יסביר מדוע ג'קו אייזנברג לא פרץ דרך 15 שנה אחרי שזכה בכוכב נולד. הייתי שוקל אם להוציא אותו כסינגל. זה שיר של אלבום. פחות סינגל. אייזנברג שר השתתפות בצער עצמי, חרטה מול מי שהיתה איתו, מה שהוביל

דניאל בן חיים שר גרסה לשירו  של עידן חביב מ-2013.  חביב שר ברגישות ובהתרגשות על אהבה שעלולה לחמוק ממנו. הוא ביקש להצילה. בשיר בולט הדימוי של ים והפלגה לתיאור רגשותיו של האוהב. הוא מזמין אהובתו לשיט רחוק, בהשאלה – להשתחרר

.הגיעה לנקודה של – עד כאן. חשבון נפש של סערת רגשות. סיפור האישי שעולה על על פס קול קצבי מלודי להפליא.   היא שרה על בריחה אחרי שנשבר לה. "ללכת לאיבוד בכוונה כי העיקר זה רק ללכת", הוא שרה בטון הדרמטי

לא מרגיש כלום, ובכל זאת יצא שיר. הביאוס הרי תמיד טוב יותר להשראה מאשר שביעות רצון. גדי פיינגולד שרבט טקסט אקראי על איבוד נפשי לדעת. הלב הלך והתקדר, הלב נעול באזיק, לא רוצה לשיר, לנגן. פיינגולד גם מורח בהסברים, שבשביל

מה קרה? נטשה אותו? לא ברור. מה שברור כירח מלא בלילה: הוא רוצה אותה הלילה.  מול הדמעות שדמע – מבקש לראות את צחוקה, לנגן לה, לשיר לה. רק שתבוא. שלא תיתן לו להישבר.  שתדליק לו את השמש. גם אם מאור

שמעתי את השיר הזה בתקליט בונוס – "מאיר בנאי אקוסטי" שצורף לאוסף – "כמה אהבה" לפני 17 שנה. הוא נשמע לי אז כמו אטיוד, סוג של "תרגיל" בפשטות צרופה של צלילים, שיר שהסתיים ב"לה לה לה לה" כאילו אין לו

לא זוכר ששלמה ארצי לקח בשנים האחרונות שיר – שלא הוא כתב. לא סתם הוא לקח את השיר הזה. יונתן ארצי הבן (הצעיר) קרא את שלמה ארצי האב כרנגטן נפשי. התאים לו שיר ככפפה. השיר אומר: יהיה לך כל מה

יפעת בר סלע עושה שימוש בדימויים נדושים של אור וחושך כדי לתאר כמיהת אהבה. היא פותחת ב"כשנכנסת לחיי/ ברח ממני משהו/ שלא הצלחתי להסביר". גם המאזין יתקשה להסביר האם מדובר במשמעות חיובית או שלילית, גם על רקע העובדה שהשיר מושר

שרית חדד הזמינה עוד שיר של בכי ודכדוך על נפקדותו של האהוב. היא תעביר את הקטטה איתו לשיר. הבנאדם מסתתר מאחורי "סודות", "ניפח את הכל", א-מה מה: מתגעגעת. לא רוצה ללכת, קשה לה לחיות, רוצה הוכחות שהוא מתגעגע, שהוא לא

שאלה מתבקשת: מדוע בחר קובי אפללו לשיר תחושת געגועים שלאחר פרידה מפיה של אישה? "אתה לא נמצא עוד בוקר", "אתה שר לי, מחייך אליי".  אפללו ממלא את תפקידי המתגעגעת וגם את מה שהמאהב שר לה: "אל תדאגי אני כאן בשבילך/

ניסיון מוזר לתאר אהבה על רקע קנאה ב"החבר הרוסי" שלה. כותב השיר, ככל הנראה, מבין יותר מקורא השיר מה יש לו נגד חבר "רוסי", ואם אין לו – מה בכל זאת גרם לו להתייחס למוצאו. האם "רוסי" נחות יותר בעיני

צהרי שישי, 3 בינואר 2020. השיר האחרון במפגש סיכום דרך שמחבר שני מוסיקאים, מלחינים ומעבדים. דוד קרובושי ליד הפסנתר. קובי אשרת  לוקח מקרופון כדי לשיר את השיר שמסכם חייו של מוסיקאי בן 75, שנאבק לאחרונה במחלת הסרטן וממתין להשתלת כליה.

דודו אהרון "פרק את הבקבוק" כדי "לבלבל את הכאב". ניסוח מעודכן של – להשתכר כדי לשכוח.  אהרון משחק  אותה דואב בשם כל הגברים שנשארו בלילה בחוץ, כי אהובותיהן/ נשותיהן החליפו מנעול. מילים להעצמת כאב שברון הלב? – געגוע זה האח

תחושת הדאגה לילדים אופפת כמעט כל מי שהוא אב אוהב/ חרד. כשכותבים שיר – אפשר גם להוריד מחסומים "גבריים"  ולחשוף עד הסוף.  החזרה של  רמי קלינשטיין על צמד המילים  "ילדה שלי" אינה משדרגת איכותו הפואטית של השיר. מצד שני, נדמה

ים עמוק של דמעות.  הוא טבע בהן. נסחף כמו גל בחוף. בתפריט של הסובל: ארבע קומות בלי מעלית. אבל היה שווה: שמעו ביחד סינטרה. איך הגיע סינטרה לז'אנר הים תיכוני? הא, הוא היה שיכור, היא בכתה על הכרית.  לפי הפתיח:

החזרה על המילה "שוב" ממלאת את שיר געגועי האהבה ששרה עופרי כלפון. החיבור לירח נשמע קלישאה שחוקה לירח הרומנטי, שכבר מזמן לא קיים בלקסיקון שירי האהבה. השימוש ב"ירח" הוא חלק מהתפייטות שבלונית –  רוח סהר ש"כבתה נרות אהבתי", "דמעות של

יוני יעיש שר שיר ייסורים על סוף היחסים בינו ובינה. "ואש תבער בשדה פרחים" – מטפורה שמעידה על הטוב שהתכלה. מה שנשאר – רק השתיקה. האוהב יודע שאין תקווה לשקם את היחסים – "וכבר ידעתי לא אוכל להינצל". הוא מבין